סקירה: 12 מדהים, תיאטרון יוניון לונדון ✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את Striking 12 בכיכובם של דקלן בנט וברונטה ברבה, המציגים כעת בתיאטרון יוניון בלונדון.

הקאסט של Striking 12 בתיאטרון יוניון. צילום: טום גרייס Striking 12 תיאטרון יוניון

3 בדצמבר 2018

2 כוכבים

הזמינו עכשיו

המשיכה הגדולה של ההפקה הזו היא הקאסט המדהים, והם מספקים את הסיבה העיקרית, אכן הכמעט יחידה ללכת ולראות את זה.

דקלן בנט נמצא בשיאו כשחקן מבריק, ערני ואנרגטי, עם יכולת הבעה ברורה ופלט מושלם, אפילו באקוסטיקה המסוכנת הידועה של תיאטרון יוניון (עיצוב סאונד לא מזוכה, אך מופעל על ידי ורנה פרנד); הוא נמצא שוב בטריטוריה של שחקן-מוזיקאי - כפי שהיה ב-'Once' - ותמיד נאלץ לחטוף גיטרה בלויה ולפוצץ כמה ריפים, לפני שהוא ממשיך למילות השיר המאתגרות הלשון הבאות (על אלה בהמשך). פיסוקו ואיזונו הם דגמים של מה שנחוץ כדי להישאר תמיד בחזית הצליל, מגיע אל אוזנינו, תוך שימוש בכל גופו כדי לכוון את הקול - בדיבור או בשירה - ישירות אלינו.  זו היא אחת ההופעות המיומנות ביותר שראינו ביוניון מזה זמן רב.

דקלן בנט (ברנדן) וברונטה ברבה (הילדה עם גפרורים) ב-Striking 12. צילום: טום גרייס

שותפתו לכאן היא ברונטה ברבה הרב-כשרונית: כוכבת שעולה במהירות על במת הווסט אנד והעולם הסיור, ולכן - כמו דקלן - מהווה אטרקציה ליוניון הקטן המשתבל מתחת לקשתות סאות'וורק, לאורך רחוב יוניון, SE1.  היא במיטבה עם כתיבת גוון אספרסו במנעד הנמוך, שמונח באופן כה מושלם על קולה (שרה כאן במבטא אמריקאי).  פחות מועיל לה הוא המנעד הגבוה יותר שנדרש על ידי מספרים נוספים בציון, שאינם מקלים עליהם ביטוי מצלצל מדי של החדר, המלען את הצליל וכך לפעמים גם בלתי אפשרי לחלק את המילים בצורה ברורה: זו רחמנות שהם לא שונו, אבל לא בטוח אם היה לאשלי הארווי, מנהלת המוזיקה המדויקת, את היכולת לכך.

לווי אנדרו ליני על פסנתר בדרך כלל אמין ואידיומטי לציון ה-soft-rock הדומיננטי הזה, המוגבר והמפורט על ידי הכינור הלירי והחדיר של קייט רובסון-סטיוארט וטווח האדפטי של מתופף ליאון סקוט, המוצב לפעמים על ידי הצלילים הנוספים של דניאל קסראטי, ותזמון הקולות הגב החמודים שלהם.  כל שלושת שחקני האנסמבל האחרים משוחררים בצורה משביעת רצון מהתסריט והתנועות שניתנו להם: הבמאי, אוליבר קאדרבאיי, גם שולט בהרבה מהתנועה, שבה הוא נתמך על ידי תורמת תנועה מרה סטפורד.  עם זאת, הבימוי - והמחול - של המופע אף פעם לא מצליחים לשכנע באופן מלא.

דקלן בנט והקאסט של Striking 12. צילום: טום גרייס

בעיות מתחילות להתעורר בעיצוב של נטלי ג'ונסון, בעל פלטפורמה מרובעת מונמכת ומוזרה, המנחת בשיפוע, מקטינה את השטח הזמין במקום הקטן הזה ממילא.  זה נראה מוזר, בהתחשב באופי הפופי והריתמי של המוזיקה, שנראה כל הזמן כמתוחלה למשהו יותר מביע שקרה על הבמה ממה שאנחנו באמת מקבלים.  אולי עיבודי המחול לוקחים את הרמזים ממדפי המדפים המאובקת שכמעט ואין סט לדבר עליו?  לסיפור אגדה, המופע הזה נדמה להיות בלתי מותנה להצגת התערבות כמתחייבת וכמתחננת ככל האפשר.

לכך יש להוסיף את הגישה מעט משונה של אלכס לואר לתאורה, שנראה שמחזק או מנמיך כמעט כאילו שהיא נשלטת על ידי תבונה עצמית, ובאופן עצמאי כמעט מכל פעולה קורה - או לא קורה - על הבמה.  אבל הדמון האמיתי המאיים על הרוגע הנינוח של ההסתכלות המודרנית הזאת על האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן, 'הילדה עם גפרורים', הוא היד המתה של הספר, שנכתבה על ידי המאמץ המשותף של רחל שיינקין ומלחיני המוזיקה והמילים ברנדן מילברן וואלרי ויגודה.  שיינקין עשויה להיות ידועה כאן ביותר בזכות ה'קומדיה העירונית הזוהרת והערמומית', 'The 25th Annual Putnam County Spelling Bee'; פה, למרבה הצער, נראה כי מוחה המרושל עזב אותה - או נחתך על ידי צוות כותבי השירים - ושום דבר מהתחכמה ושזורה של המופע הזה לא מגיע לתוך התסריט הזה.

דניאל קסראטי בתפקיד המספר ב-Striking 12. צילום: טום גרייס

הספר למופע הזה בסופו של דבר נהיה משועמם וחסר צבע - וככל הנראה נשכח באופן מידי - כמו השירים עצמם.  קאדרבאיי הסכים עם המחברים כמה תיקונים קטנים להפקה הזאת, אך בכל הכוונות והמטרות מה שאנחנו רואים פה זה מה שהם כתבו ומה שמודפס ומיצור תחת זכויות תיאטרליים ברחבי העולם.  יש קצת כיף בניסיון לפתור איך 'לתקן' את הבלבול הלא קדוש שהם יצרו, כל כך בחוסר עניין דרמטי או כל נסיעות אנושיות ניתנות לזיהוי; עם זאת, זה מספק רק נחמה קרה כשאתה מרגיש שה-70 דקות של המופע מתנהלות כמו קטן שמיוחק למחצה מת, שהותיר חצי-מפוסטר על מפתן הדלת על ידי חתול חיית מחמד גאה.

באמת.  אמנים מהאיכות הזאת מגיע להם טוב יותר - הרבה טוב יותר - חומר.  צוות היוצרים נראה כאילו הפסיד לכמות המכשולים שעבודתם תיצור, אתה כמעט מריח את ייאושם כשהם משעולם דרך כל סצנה ופרק, מנסים להשליך רעיונות למופע, מנסים להניע אותו לראייה.  למרבה הצער, אף אחד מהטיפולים לא עובדים, ובסוף הניתוח, המטופל מוכרז מת על הלוח.

אחד לכספת.

עד 23 בדצמבר 2018

כרטיסים ל-STRIKING 12