ביקורת: לפני שהלילה נגמר, תיאטרון לנדור ✭✭✭

הרפתקה מהנה עם שירי מחזמר קליטים, כותבת סופיה לונגי.

השנה היא 1934 וכוכבת הקולנוע הנוכחית, האני קוונל, הזמינה קבוצה של חברים לביתה באי לון קרואו כדי לחגוג את יום הולדתה, אך לא רק מזג האוויר מחמיר שכן נראה שאחד מהחבורה מחזיק כוונות זדוניות יותר מאשר פשוט לסרב לבישול הזוועתי של המשרתת מאבל. עם כל המרכיבים של תעלומת רצח מענגת – קבוצה של דמויות אקסצנטריות, סערה בחוץ ומעט זוהר נוצץ – זה מכין את הבמה לחגיגה טובה של תיאטרון מוזיקלי.

לפני שהלילה יעבור, כחלק מעונת "מהדף לבמה" של אריה בתיאטרון לנדור, לא דוחף באמת את גבולות התיאטרון המוזיקלי, אבל עושה הכל כדי לספק את התיאבון להרפתקה מהנה עם שירי מחזמר קליטים ופארסה שגורמת לצחוק רם. התסריט של אוליביה תומפסון מצחיק והמילים מתוקות וחכמות, ועם המוזיקה של כריס ווייטהד, אתם תצאו מהפסקה מזמזמים. עם חברה מרשימה של שחקנים וזמרים מוכשרים, שירים בולטים כוללים את שיר הכותרת, לפני שהלילה יעבור, מבוצע בצורה נפלאה על ידי האני ודיקי, בגילומם של אמיליה אדמס-פירס וריצ'רד קולווין, "לא תאמינו שזה היה אני", שהציג את קולות כל חברי הלהקה ונתן תובנה נפלאה לדמויות האישיות, ו"מצטער", מבוצע בהלצה מרובה על ידי ג'ני גיינור כפארמוניקה. בנוסף לגיינור, יש לשבח את קייטי ברנן על הופעתה הקומית כמאבל הנעימה שברזרת, כשהיא מוסרת את שורותיו של תומפסון בסגנון מונטי פייתון עם תזמון מושלם ודיוק. למרות שהמערכה הראשונה מתקדמת מעט באיטיות, המערכה השנייה היא זו שבה המוזיקל באמת תופס תאוצה עם תוספת של חוצפה, רמזים ופארסה מגוחכת, ויוצרת הרבה צחוק לא נשלט מהקהל. ככותר תרבותי בסדרה "מהדף לבמה", לפני שהלילה יעבור הוא מסע מהנה ומוכיח שהתיאטרון המוזיקלי הבריטי חי ונושם. עד 23 בפברואר 2014 מידע נוסף