ביקורת: Holy Shit, תיאטרון קילן ✭✭✭

ג'וליאן אייבס סוקר את המחזה 'Holy Shit', מחזה חדש של אלכסיס זגרמן שמוצג כעת בתיאטרון קילן (לשעבר תיאטרון טרייסייקל)

קלייר גוס (ג'ולייט) ודורותיאה מייר-בנט (סימון) ב'Holy Shit'. צילום: מארק דואט Holy Shit

תיאטרון קילן

10 בספטמבר 2018

3 כוכבים

הזמינו עכשיו לא כל יום צריך לחצות קו של מפגינים כדי להגיע לתיאטרון, אבל זה מה שקרה למבקרים בערב הגאלה של הפתיחה המחודשת והמקיפה של תיאטרון טרייסייקל ברשת קילברן אמש.  והסיבה למכשול?  לא רק שהמבנה עבר שיפוץ: המקום אף קיבל שם חדש, הקילן - קיצור של קילברן, נכון, אך חידוש שגורם למחלוקת מסוימת.

ייתכן שהמהלך מכוון.  אחרי הכול, הטרייסייקל (הממוקם במה שהיה בעבר מוכר כאולם הפורייסטרז', מבנה שמקורו במאה ה-20 המוקדמת) היה בין 1980 להיום סמל לדרמה רדיקלית ומאתגרת, עם חזון נועז, חדשני ומעורר השראה.  אולי אין פסול בהמשכת המסורת הזו.

קלייר גוס (ג'ולייט) ודאון ברוני (ניק) ב'Holy Shit'. צילום: מארק דואט

כעת, לאחר שביקרו ועיצבו מחדש על ידי החברה המבריקה Chapman Architects, המקום הוא שיר אמיתי של אור, מרחב ופרטים מדהימים, אולטרה מודרני ומפואר באווירה, חם ומזמין, ובאותו הזמן גם מרשים וקריר.  זהו מקדש חדש לאמנות התיאטרון, והצהרה רעננה בפינה של לונדון שלא ידועה בדברים כאלה.  אם שכונת המקום רוצה מסר של תקווה ושאפתנות לעתיד, היא לא צריכה לחפש רחוק יותר מהמדרכים הרחבים והחדרי אוכל הנוחים של האזורים שבחזית והאולם המרשים עם אקוסטיקה פנינתית (סאונד, אלכסנדר קפלן), תאורה מדהימה (אוליבר פנויק) וראיית ישרה ללא הפרעות. יש גם חלל סטודיו שעדיין לא נחנך - ג'יימס בולדווין, קולנוע וחדרים אחרים.  איזו חגיגה!

דניאל לפין בתור סם ב'Holy Shit'. צילום: מארק דואט

המנהלת האמנותית אינדהו רובסינגאם מביימת כאן ותכננה לחדש זה גם מחזה חדש ומאמביצי מאת הכישרון המקומי אלכסיס זגרמן.  היא כתבה מחזה עם ארבעה שחקנים המתרחש במיליה שלא ממש עולה כמו שהיה רוצה להיראות, אשר נמצא בדיוק מחוץ לדלתות הבניין ברחובות קילברן.  כאן, השכנים ניק וג'ולייט אובאסי משתפשפים עם מטהופליטנים אחרים, סם גרין וסימון קלרמן, לאורך שניים וחצי שעות של טיולים צפופים דרך כל הבעיות וכמה מהשמחה של להיות הורים עירוניים, בני ארבעים, כיום.

דאון ברוני (ניק) ודניאל לפין (סם) ב'Holy Shit'. צילום: מארק דואט

מרכז כל הבעיות הללו הוא השאלה המורכבת של בתי הספר: לשתי המשפחות יש בנות - חברות הכי טובות - ושתיהן מוצאות את עצמן מתחרות על מקומות מוגבלים בבית הספר הקתולי עם דירוג מצוין של אוףסט בצד הדרך ליד ביתם של סם וסימון; למשפחת אובאסי יש קושי רב יותר.  עניינים מסובכים בנקודה על ידי העובדה שבעוד ג'ולייט היא קתולית אדוקה ובעלה הוא נוצרי וגם אייבו בענייני אמונה - פשרה פרגמטית שהומצתה על ידי מיסיונרים לאפריקה, סם וסימון הם יהודים – בעוד הוא מצהיר על אתאיסם רוחני, אך חשש מאיבוד זהות מורשתו, היא מטילה את הפצצה של הרצון לאמץ את הקתוליות בניסיון לחרוד (אם לא להטעות) את הפאנל לרישום בית הספר ולהכניס את הנסיכה שלהם לבית הספר הטוב ביותר.

בבחירתה של דורותיאה מייר-בנט בתור סימון, יש לנו מישהי שאפילו נראית כמו שילוב זוהר של הגברת תאצ'ר ודיים שירלי פורטר בבית המעוצב שלה על ידי מעצב (מערכה גמישה בצורה חלקה מאת רוברט ג'ונס, המעוצב עם בריקים שיש ברחובות הסביבה, והוא מלביש את הקאסט שלו עם קדרות תואמת - מנהלת הלבשה היא יוחנה כה).  חברתה הישנה מאוניברסיטת אוקספורד, ג'ולייט אובאסי (קלייר גוס) היא תואמת אותה בכל הכבוד, עד לנעליים הקטלניות, עליהם היא עומדת, מסתובבת ומתנדנדת עם יעילות מרושעת.  יש להן הרבה סצנות בהן הן הולכות ראש בראש בסגנון הטוב של אופרת סבון פוגשת אייקבורן פוגש אלן בנט בתיאטרון עכשווי.  יש אפילו אוסף טוב של מזמורים ידידותיים לוסט אנד.

הגברים פחות מסתדרים גם כן.  כמו אוסטן, זגרמן לא מכירה את קולותיהם של הגברים.  לא נורא, אנו בעולם של נשים, וזהו זה.  כמה מהרגעים המגלים ביותר באים במפגשי המינים: למעשה, השורה המרהיבה ביותר, הרגע בו כל הקהל נשם נשימותיו ופסק במחשבותיו, והבין כי ייתכן והכותבת תגיע לגדולה בעתיד, סימון שולפת את החבילה של הקנאביס של בעלה המסטול סם ממקום מחבוא ומכריזה שהיא תשליך אותו לפח; הוא שואל איך היא ידעה איפה זה היה, והיא עונה בפשטות, 'זה הדבר היחיד שאתה תמיד מכניס למקום'.  זה בכתיבת דיאלוגים כמו זה, אז דעתי הצנועה, שזגרמן תהפוך למדהימה.  זה קסם.  זה המקום בו הכותבת יכולה להעניק לדמויות שלה לומר זו לזו את מה שהן רוצות להגיד, ולא את מה שהיא רוצה שהן יגידו.

לרוב שאר המחזה, במיוחד החצי הראשון שהוא מאוד דיבורני, אנו מקבלים מין 'תיאטרון מגפון', שבו האנשים שאנו רואים על הבמה ברורים ביותר מבטאים את הדעות ואת דרך המחשבה של יוצרם, ללא סדר מסוים, ולעיתים ללא סיבה נראית לעין.  זוהי הבעיה של כל כותב חדש עם אלפי דברים לומר: קשה לעצב ולשלוט בחומר.  קשה יותר ליצור קומדיה ממקור רציני, כמו המטרה כאן.  זגרמן ראויה לשבח על צעדיה הנועזים עד כה, והקילן (טרייסייקל, RIP) על עידוד ותמיכה בקול החדש והחיוני הזה.  כרגע, עבודה זו היא יותר מזון לראש מאשר ללב, אך אין בכך שום דבר להתבייש בו.

עד 6 באוקטובר 2018

הזמינו עכשיו ל'Holy Shit' בתיאטרון קילן