סקירה: שידה, הוואלטס לונדון ✭✭✭✭

ג'וליאן איבס מבקר את המחזמר 'שידה' של ז'אנטה בייורדל המוצג כעת לעונה מוגבלת של חמישה שבועות ב-The Vaults בלונדון.

ז'אנטה בייורדל. צילום: הלן מייבנקס שידה

The Vaults

13 בספטמבר 2019

4 כוכבים

הזמינו כרטיסים

לאחר סיבוב הופעות מוצלח בארצות הברית, ז'אנטה בייורדל מביאה את הופעתה העוצמתית למחזה יחיד זה ללונדון לחמישה שבועות בלבד. אז, אם אתם רוצים לראות, תצטרכו למהר.

היא פשוט מדהימה. שחקנית מבריקה, היא מתחברת לדמות אחר דמות, כל אחת עם תכונות זכירות וייחודיות בשפת גוף, יחס, הבעה וקול, במופע וירטואוזי של שליטה מושלמת בבמה. ואז יש את הביצוע הווקאלי שלה שמעלה את הייחודיות הזו לגבהים נוספים של שליטה מרשימה. היא בשליטה מוחלטת על מה שהכלי המפואר שלה יכול לעשות, והיא נעה בדיוק מעורר התפעלות מדמות אחת לאחרת, מספרת את סיפור חייה של שידה, מגיל ילדות כשהיא מגלה את שאיפתה לכתוב, דרך עליות ומורדות החיים, לקראת סיום מעצים וחיובי.

ז'אנטה בייורדל. צילום: הלן מייבנקס

בתמיכה של להקת רוק מופלאה בת ארבעה נגנים בהנחיית נעם גלפרין (בס, דייב רייס; תופים, ג'ון דסברוזיאס, גיטרה, קונור גלאגר), מדובר במופע על מלא עוצמה, חוויה חשמלית שמצליחה לשקף את האנרגיה והדחף של חיי הדמות המרכזית עם החיים הסוערים והתשוקתיים שלה (מפוקח על ידי ג'ושוע זכר-רוס). צ'רלי קורקורן ממסגר את כל זה בצורה דקה, עם מעט מאוד תפאורה, וקלאנסי פלין מאיר את זה עם תשומת לב מדוקדקת למציאת רמות התאורה המתאימות.

אבל זה תמיד מאתגר להציג מופע מעבר לים. הרגש הפתוח של הספר - עם טבילה מוחלטת במצוקה עצומה, ואי הימנעות מסיפור מתאים אבל ייתכן כי תפעל היטב לקהל האירופי. אבל אולי לא יתאים באותו מידה לקהל הבריטי, אולי שם הם מחפשים יותר גיוון בטון, עם מעט יותר הומור וקצת פחות דגש על מאבק קורע לב. לא רק זאת, אלא שלה הייתה הצלחה רבה בתפקיד סילי בהפקה של 'הצבע הסגול' בברודוויי, ולא יכולתי שלא לשים לב לקווי די הדומות בין הסיפור הזה להוא. מקרה? לא בטוח.

ז'אנטה בייורדל. צילום: הלן מייבנקס

ישנם שירים רבים מאוד, וכולם - בהכרח - מתאימים לקול של בייורדל באופן מושלם. וזה קול מדהים, עם טווח מרשים, תמיכה עצומה וזריזות טכנית מרשימה. המוזיקה עוקבת אחרי התהליך הסיפורי בצייתנות, אבל יש רק מעט רגעים שמובלטים לירית: המוזיקה מרגישה כמו קרקעית קבועה, ללא אותם רגעים הפסקה שמאפשרים להיכנס לעומק הדמות. אבל זה, כפי שנראה, העבודה הדרמטית הראשונה שלה, ואם כן זהו הופעת בכורה מופלאה, שצופה עתיד כתיבה מושלם.

ואז יש את הבימוי של אנדי סנדברג. הוא בבירור אחראי במאוד על הייצוג הדהד והברור להפליא של ההרבה דמויות שהמנהיגה מתבקשת לשחק או למצוא דרך תגובותיה, תנועותיה ומבטה. עם זאת, יש משהו שחוזר על עצמו בעבודתו, שהופך אותנו במהרה למוּכרים לדרכו, ומפסיקים להתרכז. אולי, אם היו פחות ריצות מרובות ויותר ניצול של המפלסים השונים או שימוש במרחב המוגבל כאן, זה היה מסייע? רק פעם אחת בייורדל יורדת לרצפה, וזהו רגע דרמטי עוצר נשימה.

ז'אנטה בייורדל. צילום: הלן מייבנקס

המאתגר ביותר הוא עיצוב הצליל של כריס דרוהן. לעיתים קרובות הקול של בייורדל נעקר על ידי חיזוק הלהקה, במיוחד כשהתופים פועלים בעצמה מלאה, והמילים שלה יכולות גם להיעלם בטישטוש במקטעים מהירים, מה שאומר שאנחנו מאבדים הרבה מהמשמעות. זה, שוב, פוגע ביכולת שלנו להחזיק בנרטיב המדובר, אם לא בעיקרו הסיפור הפשוט.

עם זאת, זהו קול שחייב להישמע. אנו מגלים, ממש בסוף המופע (או בריאיון בגב התכנית), שזה מבוסס על סיפור אמיתי, על חברת ילדות של בייורדל. ובכל זאת, זהו גם סיפור עם קסם אוניברסלי מובהק וסיפור שצריך להיספר. לכו לראות, לשמוע ולהצטרף למסע הזה. היא הולכת למקומות.