סקירה: קריאת המפלצת, תיאטרון אולד ויק ✭✭✭✭

סופי אדניט בוחנת את ההפקה של סאלי קוקסון, "קריאה של מפלצת", המוצגת כעת באולד ויק.

הקאסט של "קריאה של מפלצת". צילום: מנואל הארלן קריאה של מפלצת

אולד ויק

ארבעה כוכבים

הזמינו עכשיו

בקטעי הפתיחה שלה, "קריאה של מפלצת" היא הצגה שקשה להתחמם אליה. בהתבסס על הרומן של פטריק נס, הספר עבד לבמה על ידי הבמאית סאלי קוקסון והחברה. התוצאה היא יצירה מוזרה, אך נועזת - תערובת של אלמנטים מוצלחים ופחות.

הקאסט של "קריאה של מפלצת". צילום: מנואל הארלן

אמו של קונור, בן השלוש-עשרה, בזהירות גוססת מסרטן. כל מבוגר בחייו מתמודד עם הנושא, הוא מקבל בוליאן בבית הספר ובנוסף לכך, הוא התחיל לחוות סיוטים שמפתחים במהרה ליצורים עתיקים שמבקרים אותו מדי לילה.

למרות שהחומר המקורי הוא רומן המיועד לקוראים צעירים, הייתי מופתע לראות רבים מהצופים בני גיל צעיר מאוד, עם אחד במיוחד קטן מספיק לשבת על ברכי האם. הסיוטים של קונור מוצגים בצורה מדאיגה מאוד, עם רעשים חזקים ותנועות והקרנות מבהילות. בנוסף לכך, הנושא של סרטן סופני הוא לא נושא שקל להסביר לילדים (למרות שאני משבח את נס על הניסון להתמודד עם זה עבור קוראים צעירים), וההפקה הזו משאירה הרבה מעלילת העל להפרשנות אישית, שהתרשמים מהם בוודאי לא מובנים על הצופים הקטנים.

סלינה קאדל ומתיו טניסון ב"קריאה של מפלצת". צילום: מנואל הארלן

רצף הפתיחה שבו קונור מתכונן לבית הספר מזכיר בכוח עבודות תלמידי דרמה ונמשך זמן רב מדי, מעכב את הפעולה הראשונית, ובצורת קונור, נס יצר פרוטגוניסט לא נעים ביותר. כן, שכול גורם לדברים מוזרים ולא נוחים לאנשים וכן, לקונור יש יותר מקביעה טובה להיות מרוחק מכל אחד, אבל כדמות שבטח אמור לעורר השתייכות אצלנו, הוא לא מגרה אותנו במיוחד להתקשרות.

למזלנו, העניינים מתרחשים במובקע כאשר המפלצת המנצחת סוף סוף מתקשרת. סטיוארט גודווין לוקח על עצמו את התפקיד עם נוכחות פיזית מרשימה, קול עשיר ומוצק שמרמז עליו שהוא פה כבר כמה מאות לפחות. גודווין מטפס חבלים, הולך על קביים וקורא את הסיפורים האמיתיים של המפלצת בביצוע יוצא דופן; כל זמן שהמפלצת נמצאת על הבמה הוא רגע מובהק. סלינה קאדל גם היא מבריקה כסבתו המפריעה של קונור, יבשה ומשרה ושקטה ביומין.

הקאסט של "קריאה של מפלצת". צילום: מנואל הארלן

תזמורת חיה עם קומפוזיציות מאת בנג'י בוואר תורמת להופעה תחושה קולנועית, כאשר הם מלווים את רוב הפעולה. האווירה האמביאנטית עוזרת להבליט את ההפקה בלי להיות פולשת מדי. הקרנות על ידי דיק סטרייקר מביאות את הקנבס הריק של הבמה לחיים ומשויכות להשפעה נפלאה. אלו יחד עם החבלים שמתחילים את התהליכים תלויים לצדי כמו רצפה של תיאטרון אך מתפתחים להיות עצים, מפלצות, חגורות בטיחות ועוד. קאסט אנמבול פיזי מאוד מתחלף בין תפקידים, מחברי כיתתו של קונור ועד מיניונים שקטים של המפלצת. הם גם משתמשים בחבלים בכוח מרשים וכן מעבירים כיסאות ופריטים נוספים ליצירת אווירות מלחיצות.

הקאסט של "קריאה של מפלצת". צילום: מנואל הארלן

החצי השני זונח הרבה מהגימיקים והתוצאה משפיעה באופן מפתיע. כאשר "קריאה של מפלצת" בעדינות אך בתקיפות ובאופן בלתי נמנע מתקדמת לעבר סיומה הטראגי, נשמיע צעקות חסומות ברחבי האודיטוריום במהלך רגעיה השקטים ביותר. הכתיבה והקאסט פורחים במערכה השנייה, גואלים את כל הטעויות שביצעו במערכה הראשונה. מבט אינטנסיבי, אך מוזר מכובד על הטבע המורכב של האנושות הופך פחות למופע על שכול ויותר למופע על אהבה - כפי שהיא יכולה להיות מבולגנת, חסרת חן ומכוערת, אבל אהבה בכל זאת.

לפעמים זה עובד, לפעמים לא, ואתם צריכים לחשוב היטב לפני להקחת את הילדים שלכם לראות את זה, אך בסופו של דבר, "קריאה של מפלצת" ללא ספק ממלא ציפיותיו.

הזמינו עכשיו עבור "קריאה של מפלצת"