ביקורת: הילד סאוטברי, פסטיבל צ'יצ'סטר ✭✭✭✭✭

חתול התיאטרון שלנו, ליבי פורבס, מבקרת את "הילד סאותברי" המוצג כעת בתיאטרון הפסטיבל בצ'יצ'סטר לפני עונה בתיאטרון הגשר, לונדון.

הילד סאותברי

תיאטרון הפסטיבל בצ'יצ'סטר

5 כוכבים

הזמינו כרטיסים לתיאטרון הגשר

באמצעות עיתונות אנגליקנית בירושלים חדשה

אנחנו במטבח מקרייתו של הכומר בעיירה קטנה בחוף המערבי, ובהמוקד מטפל בתושבי הקהילה, אשתו המורעבת והשני בנותיו: סוזנה היא משמשת נאמנה ומורת בית ספר, נאומי מאומצת בעלת מורשת אפריקאית, לא מאמינה צינית שחזרה הביתה מקריירת משחק נאבקת ואוהבת לזעזע את העיר בתחפושות שלה ל"יצאנית ליתואנית". זה לא קל להיות כומר אנגליקני בעידן של כיבוד ודאי ומעט אמונה (מאמר חד בערכה ראוי לקריאה). מצד אחד הוא מתמודד עם רגשות זעם ושנאה מאת הלא מאמינים מהמועצה, שתושבתם מניעה את העלילה; ומן הצד השני עם אגוסיות נאמנות יותר של המעמד הבינוני במועדון היאכטות. האפיות של האחרונים מתגלמות בזה של אשת הרופא, הרמיוני גוליפורד בג'יל ועבתים, שמתנערת מה"עסק המבכיא הזה עם הצלב בפסח" ואומרת שחברותיהן התחתנו במעגל דגן כיוון שבימינו אנשים "אינם פוחדים להגדיר את הרגעים המורחבים שלהם" ללא עזרת דת.

שרה טוואי ואלכס ג'נינגס ב"הילד סאותברי". צילום: מנואל הארלן

זהו מחזה מצוין, כתוב בחדות עם כמה צחוקים חזקים ובלתי נשכחים וסיום מרגש עד מאוד. העומקים של דמויותיו מבקשות המון (לא לחינם) מהשחקנים. ניקולס הייטנר, שמוביל אותו הלאה לתיאטרון שלו עצמו בכמה ימים, בעבר הכליל את הופעת הבכורה הסובלת של סטיבן ברספורד ב"האחרון מהאוסמנים" בנשיונל: הוא מושך את אחד הזה החדש בעצמו בתשומת לב רבה. זה מגיע לו: כשיקוף על אנגליה (לא בריטניה) צפייה הצוננת של ברספורד והריגת הפואטית הנסתרת מביאות את המחזה להתייצב בצורה מרתקת לצד "ירושלים", אם כי עם הבדלי טון מעניינים. בעיניי זה מרתק לא פחות: אלה שיכחו שלא רק שהוא מתרחש בסביבה לא כמעט לא אופנתית הגורמים הגיבור שלו.

אלכס ג'נינגס ודוד היילנד ב"הילד סאותברי". צילום: מנואל הארלן

הגיבור הזה הוא דוד היילנד, המגיע לידי ביטוי יפה בכל שורה ותנועה מאלכס ג'נינגס: כומר אנגליקני בלוי, שנאבק לא רק בזרמי האמונה היוצאים אלא גם בהרגל השתייה שלו, בושו של רומן לא מוצלח ("חוקים לכמרים: אל תזיין את השן"), והתחיישות מהרכו הפרקטנטי האשלין מאחורי הקלעים ("זועם? אנחנו אף פעם לא זועמים בכנסייה האנגליקנית. אנחנו "כאובים". אויץ). ההומור היבש שלו והחום האנושי לזהות אבסורדים אך הוא נותר בכך מוסרי בענייני פולחן, והאופן שבו המסורות של מאות השנים סייעו להניף ולקבל את המציאותויות הנוראות של המוות. הרגע הטוב ביותר שלו בשנה הוא ה"ברכת הנהר" כאשר הדייגים שגרים ועובדים קרוב אל המציאות הללו עושים זאת, פעם בשנה בלבד, מכבדים את התפילה התהלוכתית שהוא מוביל.

הלהקה של "הילד סאותברי". צילום: מנואל הארלן

צופים ליברליים עשויים להתפלא כאשר, כשמערכה הראשונה מתפתחת, אנו לומדים איזו גבעה מיוחדת דוד מוכן כנראה למות עליה - או לאבד את מחייתו וביתו - בעוד שהדיוקסיה שולחת מחצאר צעיר לשמור עליו. הילד סאותברי של הכותרת מת מאולקמיה, ומשאיר אחריו אם בודדה רזה, טינה, ואחיה סוכן מחוות, לליס הרוסני והנוחותו. המשפחה רוצה את הכנסייה מלאה בבלונים ודיסניאנה - "חגיגת חיים שלה". דוד מסרב: המוות הוא אמיתי והלוויות הן לשרת את האבל, ולא לנטרל אותו. "המוות אינו על דיסני".

"אז סוף סופר שמח?" שואל לי.

"לא סיום קל" אומר הכמר.

המריבה לגבי הבלונים מתגברת, כל המעמדות מתאחדים נגדו: בלילה של קולות מאחורי סצינות והגעתה של הקצינה ההרה המקומית שהקשורה יפה, ג'וי, מרמזות על הדינואה פוטנציאלית לא נעימה. זה לא קורה במלואו, אף על פי שהעזרה של הספר הדרכים לפתיחות אלכס ג'נינגס בשימוש האחרונות גרמו לי לבכות באופן ממשי, בכל הדרך לחניון בחושך.

רייצ'ל אופיורי ב"הילד סאותברי". צילום: מנואל הארלן

יש תופעות מצוינות, מסוגלות בזכות מהירות רבה בסצינות קצרות: רושל אופיורי כנאומי הלוהטת וג'ו הרברט כאחותה הנאמנה כל אחת מעמידות את זהותן הקשות על ג'ק גרינליס הכומר החשוד, והופעת הסופית של האם האבלה טינה היא מרגשת ביותר. ג'וש פינן כליס במיוחד נפלא: רוח רוגז מעני חסר תקוה אך עם קשר אמיתי לכומר שבמטבח לא מסודר ורואים אותו כשהוא נכנע לעוגמת הנפש, בושת הפנים או הרשע או פשוט מפיזר תורות פילוסופיות בלתי נשכחות כמו "למה יש משהו?" ו"אם הנרי ה-8 היה שומר את הזיין במכנסיו, כולנו היינו קתוליים בכל מקרה".

זה היה צ'יצ'סטר. אני מאוד רוצה לראות את המחזה הזה שוב, בגשר, ולהרגיש מסביב לי קהל כנראה יותר עירוני, יותר נאמן בקמצנותו. אדווח.

cft.org.uk עד 25 ביוני ואז בלונדון 1 ביולי-27 אוג

קרא גם מבט ראשוני על הילד סאותברי בתיאטרון הגשר