ביקורת: 46 Beacon, Trafalgar Studios 2 ✭✭✭

ג'יי טיילור (רוברט) ואוליבייה קופרסמית' (אלן) ב-46 Beacon

טרפלגר סטודיוס

10 באפריל 2017

3 כוכבים

להזמנת כרטיסים

המחזה של ביל רוזנפילד מתרחש בחדר ברחוב ביקון, בוסטון, מסצ'וסטס, ב-1970. המחזה מציג במתיקות מפגש בין רוברט, שחקן בריטי עם ביטחון שמגיע להופיע בתיאטרון המקומי, לבין אלן, צעיר שעתיד לצאת מהארון. רוזנפילד ביסס את המחזה על חוויה אישית שלו מאותו לילה, והתקופה מוצגת באופן מושלם הן בטקסט והן בעיצוב של רות הול. האינטימיות של טרפלגר סטודיו שתיים מוסיפה ליחד של היצירה, אשר בסך הכל מהווה מפגש רך ומשמעותי לשני הגברים.

משמאל לימין: אוליבייה קופרסמית' וג'יי טיילור ב-46 Beacon.

בתור רוברט, ג'יי טיילור מפגין ביטחון נפלא, לא כשחקן יהיר, אלא כזה ששולט בערב, מפתה את אלן בזהירות וברכות, ומגלה לא רק גוף מושלם אלא גם מערכת יחסים לא בטוחה של רוברט ומנגנוני ההגנה שלו. הוא משתלב באופן מושלם עם אוליבייה קופרסמית' בתפקיד אלן, עם חוסר ביטחון יפה, ביישנות, הכחשה, תמימות, אך מתמסר ללילה שמשנה את חייו עם הגבר המבוגר. שתי ההופעות מלאות ניואנסים יפהפיים, זוכות לצחוקים רבים מהבדיחות הקצרות והאפקטיביות, בעיתוי מושלם, והבימוי הרגיש של אלכסנדר לס מאפשר לערב להתפתח באופן יציב. השינויים בטון מטופלים יפהפה, ויש גם כמה בדיחות טובות על תיאטרון כדי למשוך את אלו שמבינים!

ג'יי טיילור כרוברט ב-46 Beacon.

במונולוג הפתיחה, רוברט מדבר אל הקהל מההווה וממקם את המחזה עצמו בהקשר של 1970, אזכורים של מחזות כמו קומפני של סונדהיים ו'הנערים בחבורה', בין גולת הכותרת התרבותיות האחרות. המחזה מרגיש כמו נגדת מתוקה ל'הנערים בחבורה', ללא השנאה העצמית והאכזריות שמופיעים בעבודה הזו. 46 Beacon הוא מחזה עדין ומתוק על מפגש שעשוי להזכיר לכם את הפעם הראשונה שלכם, אבל זו גם נקודת התורפה של הטקסט. יש מעט דרמה, בלי דילמות דרמטיות שנפתחות, ועל כן יתכן ויהיה קשה לו להיזכר במילון הדרמה הגאה. עם זאת, זו גם החוזקה של המחזה, ההופעות היפות שלו וההשתקפות העצמית שלו.

עד 29 באפריל 2017

תמונות: פיט לה מיי

להזמנת כרטיסים ל-46 Beacon