סקירה: סופרמן, תיאטרון סאות'וורק ✭✭✭✭✭

מייקל רוס בסרט גיבור-על. צילום: אלכס ברנר גיבור על תיאטרון סאות'וורק 30 ביוני 2017

5 כוכבים

הזמן עכשיו סטיבן סונדהיים – בצנעה רבה – אוהב לספר את הסיפור על כך שמעולם לא היה מנסה ליצור מחזמר של איש אחד, כי הצורה פשוט 'קשה מדי' לבצע. ואתה יכול להבין את נקודתו. קשה ליצור, לא כל שכן לשמור, תחושת דרמה כשכל דבר צריך להגיע רק מקול אחד, מנקודת מבט אחת. ועדיין, בזמנים האחרונים, ראינו גל של מחזות יחיד יצירתיים – 'הערב עם דוני סטיקס' ו- 'זה לא משמעותי תרבותית' עולים בראש – שמצליחים לפתור בעיות תיאטרליות על איך לאכלס בימה כשיש רק מבצע אחד זמין. כנראה שזה היה רק עניין של זמן לפני שמישהו חשב לספק לאחד מהם סביבה מוזיקלית. והנה – הפלא ופלא! – כאן בניוינגטון קאוסווי מופיע דבר כזה. באופן רשמי, הספר הוא מאת מייקל קונלי, המוזיקה מאת ג'וזף פיינלי והמילים מאת ריצ'י יוז: למעשה, שלושתם עובדים כל כך קרוב ומחוברים, כך שיש המון חפיפה בין שלוש הדיסציפלינות שלהם. ובידיים הבטוחות של הבמאי אדם לנסון (בסיועה של גרייס טיילור), המעצב ג'ורג'יה דה גריי, עם אורות מאת סם ודינגטון וצלילים מאת אנדי הינטון, מה שהם יצרו אולי הוא הפתרון הטוב ביותר לבעיית המחזמר של אדם אחד שראינו עד כה, במופע בן 90 דקות ללא הפסקה שכה מרתק. מאוד בצחוק, אולי אפילו מציעים להם להעביר כיתת אמן לסטיב... רק כדי להראות לו איך לעשות את זה.

מייקל רוס בסרט גיבור-על. צילום: אלכס ברנר

אז, מאיפה הגיעה התגלית המדהימה הזו? ובכן, לפני כמה שנים, פיינלי ויוז זכו בתחרות השיר החדש של סטיילס ודרו עם אחד המעטים מהשירים מההופעה שהם כתבו באותה נקודה: 'אל תסתכל למטה'. אז, הנרטיב על אב גרוש שסובל מתשלומי חובור מעצבן, אשר מטפס על ביג בן בתחפושת גיבור-על של מארוול כדי למחות על אי-שוויון בהפליה המשפטית כלפי אבות המופרדים מילדיהם, פגע חזק בציבור. הענקת הפרס דחפה אותם לפעול, ושנתיים וחצי מאוחר יותר, עם מחשבות ניסיון ועבודה בסטודיו תחת החגורות שלהם, וכמובן הצטרפותו הבלתי ניתנת למדידה של קונלי ('ייסורי השטן', וכו') לקבוצה, ועכשיו העולם יכול לראות את התוצאות.

אני לא אגלה שום דבר על 'העלילה', כי היא פשוט כל כך מבריקה ואני לא רוצה לגזול ממך אף רגע של עונג בגילוי עד כמה מתוחכמת והחלקה היא המניפה של אירועים, זמנים ומקומות שמתפתחת. מספיק לומר, כי הנסון מצליח בבימוי הניצחון של רשת מסובכת של חוטים בתוך הסיפור, מופרדים כמעט בצורה מושלמת על ידי כ-300 חטיבות תאורה של ודינגטון, הוא פלא של אומנות במה וגמול עשיר של שנים של אומנות ביניהם.

מייקל רוס בסרט גיבור-על. צילום: אלכס ברנר

מי שנושא את כל האחריות לספר את הסיפור הזה הוא גיבור-העל של השעה, קולין ברדלי, דמות מתונה ומשעממת, סוג של לורנס מכובד מ'מסיבת אביגיל', בדרכים רבות דמות בלתי אטרקטיבית ולא אהובה: בחוכמה, התכונות השליליות הללו נתפרים באישיותו כדי לספק את 'הקונפליקט' שכל דרמה טובה זקוקה לו. משהו שמצריך אמנות עליונה, מייקל רוס, משחק את הדמות בחדות חדה ובתיזמון מתמומר, עובר מסע מטורף. רוס צריך להיות כל הדברים לכל הדרישות של העלילה, אם זה במשחק דרמטי כנה, או במצב רקוד מהולל. הוא אף פעם לא עוזב את הבמה והוא צריך להיכנס ולצאת ממספר פריטי תלבושת (גם דה גריי), להזיז את הרהיטים סביב כמו צוות של עוזרים טכניים, ולחוות מספר דמויות אחרות בסיפור. (אם מישהו מחפש מופע זול לסיור, אני חושב שזה יכול להיות זה!) יש לו קול של 'שחקן' יותר מאשר של 'זמר', ויש מעט פשטות לריקוד שלו, אך זה נותן תהודה גדולה יותר לרגעים שבהם הוא עף ברחבי הבמה בפרחים מעוררי השראה. הופעתו מלאה הפתעות, לא פחות מהשינוי המבריק שלו מבעלי אביזרים בתפאורה שהיא לכאורה עיצוב כמעט טבעי.

בעיקרון, המבנה המושלם של התסריט של קונלי – והבהירות המדויקת שבה הוא מוצג על ידי הצוות – הוא השמחה העיקרית של האירוע הזה. יש לסיפור תחושה אפית, והיא מוענקת בכל הכבוד שהבמה יכולה להעניק לו. אריסטו היה מרוצה. המוזיקה הפרועה, המוזיקלית, בצורה מעוררת אמפתיה מוגשת באומץ על ידי מנהל המוזיקלי ג'ו באנקר (קלידים), מולי לופרטי (קצב... ורק תחכו לשמוע את היקף הארגונים המבריק), והבס של סטיבן סטריט. הפסקול של פיינלי מאמצר משמעת ססגונית של סגנונות, כולם נבחרו בחוכמה ומוצגים בעידון נבון: בעוד שיכולה להיות תחושה מדי פעם של צפויויות באפיון דמותו 'ממוצעת' של ה'גיבור', זה בהחלט מכוון, ופיינלי מצליח לנהל את הדרישות השונות של אריו ומספרי סט עם בטחון רב.

מיסטר סונדהיים, אני חושב שאתה הולך לאהוב את זה. אה, ואני חושב שהם מחפשים גם מפרסם.

עד 22 ביולי 2017

הזמנת כרטיסים לגיבור על