סקירה: עמק ההפתעות, יאנג ויק ✭✭✭✭

עמק התדהמה ב-The Young Vic עמק התדהמה

The Young Vic

27 ביוני 2014

על פניו, מחזה על מדוע וכיצד אנשים זוכרים דברים, כיצד אדם עם סינסתזיה מתמודד עם היכולת המדהימה שלהם לזכור ולשלוף מידע והתחושה הנפלאה של צורה וצבע שהם מעוררים בתהליך זה, וכיצד אחד בכוונה שוכח דברים שהוא באופן לא מודע זוכר, לא נשמע כמו פרט מפתה.

אבל בידיו של פיטר ברוק המדהים (90 בשנה הבאה ועדיין מלא בגאונות יצירתית) זה הופך ליצירה באמת מקסימה, מרתקת ושמחה, מלאה בנושאים ומחשבות חשובות.

כעת מוצגת ב-The Young Vic, עמק התדהמה, שנכתבה במשותף ובוימה על ידי ברוק ומארי-הלן אסטיין, היא 75 דקות של עונג ותככים.

במה חשופה. ארבעה או חמישה כסאות פשוטים. שולחן. שני מוזיקאים. כמה כלי נגינה. קולב עם מעילים לבנים. קיר אחורי צבוע באדום עשיר. חלל חכם להקרנות. שלושה שחקנים. חפיסת קלפי משחק.

ומהמרכיבים הפשוטים והמופשטים האלו נוצרת חוויית תיאטרון מתחשבת, ולעתים קרובות מצחיקה עד דמעות, מבולבלת וחיננית.

רעיון הפניקס מסמל את ההתרחשויות; החיה שתוך כדי מותן משמיעה רצף של תווים מוזיקליים עצובים ביופי כואב וגופו הולך ללהבות, והגחלים המתקררים בסופו חושפים ניצוץ שממנו תופיע חיים חדשים, פניקס חדש.

טושי צוצ'יטורי, אמן יפני של מוזיקה מסורתית, בסוף היצירה מנגן את התווים הבודדים המהדהדים שמייצגים את מותו של הפניקס. התחושה של אובדן, של כורח, היא עמוקה, משכנעת. השחקנים עוזבים את הבמה. החלל הלבן החשוף מחזיק בכוח מה שהתרחש שם. והקהל נושא, כל אחד בדרכו שלו, את הניצוץ, הזיכרון שממנו יכול לקרות משהו חדש.

בדרך אנו משתפים את הסיפור הכואב של סמי, העיתונאית עם הזיכרון הפנומנלי. היא דוגמה לסינסתזיה: היא יכולה לזכור כל דבר שהיא שמעה או ראתה והיא עושה זאת בצורה ייחודית מאוד. היא נכנסת לעולם מוחה וממקמת כל פריט בזהירות, איפה שהיא יכולה לזכור אותו ולמצוא אותו על ידי שרטוט מחדש את צעדיה. אם אלו הם מספרים, היא כותבת אותם על לוח.

כשמעבידה לומד על כישוריה, הוא מפטר אותה, שולח אותה להיבדק ומציע לה להצטרף לקרקס, להפוך לבדרנית, להרוויח כסף. זה לא מה שהיא רוצה, אבל איזו בחירה יש לה?

סצנות של הבדיקות הקליניות של סמי, ההבנה המעטה שבה היא והדוקטורים מגלים על משהו שהיא עושה ללא מאמץ מודע, על חייה במגזר הבידור, על הרגע בו הכל הופך להיות יותר מדי והיא צריכה למצוא את דרכה החוצה מעמק התדהמה שהוא מוחה, מלא בדברים שזכרה - כל אלה מובילים לרגע הטראומטי בו היא נואשת לשכוח. אבל האם היא יכולה? ובאיזו עלות, או תועלת, אם יכולה?

בתור סמי, קתרין האנטר היא יוצאת דופן. נורמאלית בצורה מוחשית, מקוללת בזיכרון מושלם, משומשת כקוף אבל בסופו של דבר מסוגלת לשלוט במצבה, סמי היא בריכה סוערת של אנרגיות שונות, כפיות ורגשות. האנטר מציגה את כולם, ללא מאמץ, ומשאירה רושם בלתי נמחה של כישרון ושמחה. זה באמת הופעה וירטואוזית.

מרצ'לו מגני מביא למלאכתו כאן אספקט חידתי ומסקרן. הוא אדיב ומבין בתור הנוירופסיכולוג המטפל/חוקר את סמי; אבל ראוותני ושולט בקהל במשך סצנות הטריקים עם הקלפים. וג'ארוד מקניל הוא גם מצוין כאחד הרופאים של סמי, כמו גם כדמויות אחרות.

הנרטיב ברור, במובן שתמיד יודעים מה קורה למרות שלא בהכרח למה. אבל במחשבה על המופע, הזיכרון מקנה לו שלמות, חיים שהוא נראה חסר לעיתים תוך כדי הצפייה בו.

זהו מקרה אמיתי של צורה ונושא מוזגים ומשלימים.

מומלץ בחום.