ביקורת: עוד אמריקה, תיאטרון פארק ✭✭✭✭

טים הוכשטראסר סוקר את 'אחרת אמריקה', מחזה חדש מאת ביל רוזנפילד שמוצג כעת בתיאטרון פארק, לונדון.

צוות השחקנים של 'אחרת אמריקה'. צילום: פירס פולי אחרת אמריקה

תיאטרון פארק

7 באפריל 2022

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים המחזה החדש והתומך של ביל רוזנפילד מגיע לתיאטרון הקטן מבין שני תיאטרוני פארק עם מסר חיובי על אמריקה מעבר לחגורת הממשל והפוליטיקה המפלגתית. הוא נוקט נקודת התחלה מהדוקומנטרי של דן אוסטין אוהדים אמיתיים שמתעד את סיפורם של שלושה צעירים (שני אחים וחבר טוב) שבסוף שנות ה-90 החליטו לבלות 100 יום ברכיבה על אופניים במשך 4800 מייל מווניס ביץ' בקליפורניה לספרינגפילד, מסצ'וסטס. יעדם היה היכל התהילה של הכדורסל כדי להוקיר את אהבתם למשחק ולתמוך בקבוצה מסוימת, יוטה ג'אז. האנשים שהם פוגשים לאורך הדרך חותמים על כדורסל, סמל המסע שלהם, שיונח בסיום המסע.

צוות השחקנים של 'אחרת אמריקה'. צילום: פירס פולי

השאלה קמה מיד – מדוע צריך מחזה כשכבר קיים דוקומנטרי? התשובה טמונה באופן המומחה שבו רוזנפילד משתמש בפורמט 'סרט כבישים' ועלייה לרגל כדי לבחון לא רק את התקוות והפחדים של שלושת הנוסעים אלא להציג גם מגוון רחב של דמויות מחיי יומיום של אמריקאים שהם פוגשים לאורך הדרך. חלקם נחמדים ועוזרים ומספקים חכמה ביתית, מעטים יותר מסוכנים, ורבים מהם מוטרדים, מבולבלים או נעזרים בתלאות החיים. למעשה, ככל שהמחזה מתקדם, הנושא האמיתי שלו מתגלה כאמריקה שקיימת מתחת לרדאר, שנוגעת במכחול אקרילי של פוליטיקה וניתוק חברתי אך מעולם לא מוגדרת או כלואה לחלוטין בו. המסר הסופי הוא שיש הרבה אנושיות מבולבלת, אך כוונות טובות ומורכבות שם בחוץ, שמעולם לא - למרבה התרקלות - יכולים להיתפס או להיות מוגדרים לחלוטין על ידי סטריאוטיפים.

החברה של 'אחרת אמריקה'. צילום: פירס פולי

כדי שהטון החיובי אך לא סנטימנטלי הזה יעבור נדרש עבודה וירטואוזית מצד שלושת השחקנים על הבמה, שצריכים להציג 36 דמויות בין כל פעולה, עם מעט מדי פרופס ותפאורה מינימליסטית. יש הרבה טקסט והרבה הצגות בשביל להכנס בהן. המפתח להצלחת ההפקה הוא אפוא היכולת של שלושת השחקנים הצעירים לשחק יחד כל כך בקלות תוך יצירת גלריה יחודית של מחקרים אישיים. כל אחד מהשחקנים חייב לנסוע בין מגדר, גזע וגיל, יצירת מגוון מבטאים אמריקאים לאורך הדרך. זה לזכותם הרבה שהם עושים זאת כל כך בצורה משכנעת וחלקה, ובאופן מרהיב.

סקירה קצרה לא יכולה להמחיש את מגוון הדמות בפירוט, אבל התפעלתי במיוחד מהתיאור של מרקו יאנג של נער זעוף ומוכר בחנות מתוסכל ומבולבל; מהגילום של ג'ייקוב לוביק של קרוב מבוגר מאוכזב, שנתפס בבחירות חיים גרועות; ומהאיזכור של רוסנה סופה של סבתא אקסצנטרית ונעימה המשוטטת גם היא במדינה. זה מעבר לתצוגה של הקשר והמריבות בין אחים וחברים וההתפתחות של הדמויות האישיות שלהם כשהם מקבלים ומבינים ממה הם בורחים, ואיך 'לרכוב עד שימצאו את מה שהם מחפשים.'

אחרת אמריקה. צילום: פירס פולי

התוכנית נותנת מידע מוגבל על הצוות היצירתי, אך האשראי מגיע לבמאי ג'וזף ווינטרס שחוויה רכה משנה את קצב הפעולה ומבטיחה שתמיד יש עניין ויזואלי ומגוון תנועה אפילו בסולילוקיות ארוכות ונקודות מנוחה. תכניות התאורה והקול מגבירות את העניין הדרמטי בלי להפריע, והעיצוב הבלתי מצוין של התפאורה נותן לשחקנים הרבה מקום יחד עם אספקת פרופס ומסגרות שתומכות בהם.

עד שמתחיל ריצה, לרוב קשה להבין כמה מידע המבקרים זקוקים לו והאם אפשר להשאיר חלק מרומז. הביקורת האמיתית היחידה שלי תהיה שעם זמן ריצה של שעתיים (פלוס הפסקה) קצת קיצוץ זהיר יכול להועיל, במיוחד בחצי הראשון הארוך שבו טכניקת השחזור אולי מועברת פעמים רבות מדי.

עם זאת, זהו מחזה מעוצב להפליא, בעל רוחב חיים, נדיבות נפש עם מערך מצוין של ביצועים שראויים להערכה רבה שהוצעה על ידי הקהל בליל הבכורה.

'אחרת אמריקה' מוצגת בתיאטרון פארק עד 30 באפריל 2022