ביקורת: אוויטה, תיאטרון פיניקס ✭✭✭✭

אמה האטון כאווה פרון באוויטה. צילום: פמלה ריית׳ אוויטה

תיאטרון פיניקס

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים כמעט שישים וחמש שנים לאחר מותה של אווה פרון ושלושים ותשע שנים לאחר שיתוף הפעולה הסופי והלטעמי הגדול ביותר של אנדרו לויד וובר וטים רייס בבכורה בתיאטרון פרינס אדוארד, אוויטה חוזרת לווסט אנד בתיאטרון פיניקס לעונה מוגבלת. בבימוי בוב טומסון וביל קנוורייטאוויטה זה עתה סיימה סיבוב הופעות בבריטניה מוצלח. אפשר לומר שאוויטה הייתה בחזית הפלישה הבריטית של מחזות זמר שהיו מתחרים בברודוויי עם הצלחות כמו קאטס, עלובי החיים ופנטום האופרה.

ג'יאן מרקו שיארטי (צ'ה) והקאסט של אוויטה. צילום: פמלה ריית׳

עם תפאורה חלקה מאת מתיו רייט ובימוי שממוקד רבות בפעולה חזותית מרוכזת, הפקת זו מבטיחה שלא יוחמץ אף רכיב מהנרטיב. הקאסט של ביל דיימר מתנייד ורוקד לקצבים הפועמים ולגדולתם של הלחן של לויד וובר, ועדיין מחזיק בעמידותו. הציניות המיושמת על נושא המחז, המילים החכמות והתצפיות של טים רייס ומבנה המחז ממשיכים להפוך אותו לחוויה תיאטרלית משמעותית של שעתיים באולם התיאטרון.

ג'יאן מרקו שיארטי (צ'ה) ואמה האטון (אווה) באוויטה. צילום: פמלה ריית׳ מובילה את ההפקה הזאת בתפקיד הראשי היא אמה האטון. זהו ביצוע פנומנלי. זהו סיפור מודרני של סינדרלה, רק שהיא רכבת קיטור מלאה במומנטום הנוסעת אל הנשף. אולי זו מהירות העלייה שגורמת לנפילה שלה להיות כל כך עוצמתית. לעבור מהדינמיקה של הבואנוס איירס לרעד של הלמנט ולהפוך אותו לאמין לקהל הוא לא משימה קלה, אך האטון הופכת כל צעד למוצלח עם ביצוע מרתק של אחד מתפקידי המחז המוזיקלי המודרניים הגדולים עבור נשים. ג'יאן מרקו שיארטי עושה את הופעת הבכורה שלו בווסט אנד בתפקיד צ'ה. מספק כל העת הערות חיצוניות, קולו המדהים של שיארטי הופך אותו לגורם מבורך בהפקה הזאת. צ'ה שלו הרבה יותר פיזי מאשר כמה מקודמיו, אך ווקלית הקול המצוות שלו מעניק למפגשים בין צ'ה ואווה רגעים קסומים ובמספרים כמו הכסף ממשיך להתגלגל פנימה ממש מרים את הדינמיקה של המספרים.

הקאסט של אוויטה. צילום: פמלה ריית׳

כג'ואן פרון, קווין סטיבן-ג'ונס מאמץ לחלוטין את דמותו כהגנרל שהגיע לגבהים מסחררים בעזרת אשתו נוצרת. כאיש ציבורי, מדיני אבל תמיד נראה אכפתי, זהו ביצוע מוצק ואתה תוהה לפעמים האם היה מדובר באווה עצמה או בהון הפוליטי שלה שהיה במרכז דאגתו.

ביל קנוורייט, בוב טומסון והצוות סיפקו תחייה מוצלחת. הביקורת היחידה שלי היא שפעם התזמורת הגדולה של אוויטה איננה עוד ובמקומה נותרו רק תשע מוזיקאים. ברור שיש פה תעלול סינתטי מסוים ולעיתים רבות של המחז הצליל שניתן להשיג עם הגברה מודרנית מאפשר לך להציף את הקהל עם עוצמתו של הקומפוזיציה של לויד וובר, אך ברגעים השקטים יותר זה נשמע קצת דק. אוויטה היה מחז שזמר מהפעילים ביותר של חיי וביצוע קטן לשוליים היה משפר את המופע שלי מאוד.

ועדיין, כמה מחזות זמר גדולים אחרים מבריטניה נראו בווסט אנד שלוש פעמים מאז הבכורה שלהם בתקופה האחרונה. אני בהחלט חושב שהוא יחזור עוד פעמים רבות אבל הוא בא ברגע גדול כאשר רבים ממחזותיו האחרים של אנדרו לויד וובר עולים בכל מקום.

עלינו תמיד לזכור להודות לטים, שהרעיון למחז היה שלו מלכתחילה.

כרטיסים לאוויטה