ביקורת: פיונה ג'יין ווסטון ... וחברים מהווסט אנד, מועדון האמנים פיניקס

פיונה-ג'יין ווסטון...וחברות ווסט אנד

Phoenix Artists Club

16 אוקטובר 2016

מבין הערבים המקריים הרבים שמופיעים בתוכניות של המקומות הקטנים והאינטימיים בקברטים של לונדון, הנה ערב שמציג קונספט מעניין משל עצמו. פיונה-ג'יין, המנחה, מציעה לשתות כוס תה עם כל אחד מאורחיה בתורם: הם קבוצת אמנים משולבת בכוונה של הופעות ותיקים וחדשים ו/או יוצרים שנמשכו מלב השטח העשיר בכשרונות בידור מוזיקליים.

ההצגה של החודש הזה הייתה דוגמה מצוינת לכך. הראשון שהופיע היה היא בעצמה עם ביצוע נהדר ל-'Words', בליווי ויליאם גודפרי על הפסנתר; אף על פי שנסחפה קצת לצינון, היא לא עצרה לרגע והיא קבעה קצב פנטסטי. היא תומכת גדולה של השירים של מישל בראומן ואמנדה מקברום, והשיר הזה Titania's Terrible Truth היה כמו אפרסק: נוסף לכך היא ביצעה אבן חן לא מפרסמת.

האורח הראשון היה אדם דרו, חצי מהצמד 'Bounder 'n' Cad', צמד שמקורו מקיימברידג', שנראה לאחרונה ב-St James's (ושם היה גם נוכח ג'יימס אלברכט) וגם ב-No. 10 רחוב דאונינג. שני שיריו היו מהנים (עם בן קרמוד על הקלידים): שיר הלל על הגבינות בעולם; ולאחר מכן, הגרסה המעודכנת, החדה כסכין של 'Let's Do It': "Turtles creak and crack as they crawl to it;/ Somehow Rupert Murdoch and Miss Hall do it." רק הצעירים יכולים להיות כל כך אכזריים. (זמנם יגיע!)

היינו גם בעילוי הנוכחות של אדל אנדרסון, אחת החברות הוותיקות ביותר של הקבוצה הנצחית 'Fascinating Aida'. מספרת סיפורים מוכשרת, קיבלנו הרבה שיחות מהנות, וגם חלק משיריה המאוד 'מסוף המאה ה-19' 'שירי דכאון ומוות', שהובאו לחיים מחדש באופן פלאי על ידי דין אוסטין. (אתם מבינים, רק האנשים הכי טובים מגיעים לאירוע הזה.)

לאחר מכן, החצי השני הובל על ידי מחווה ליום הולדתה ה-91 של פיונה-ג'יין לאחד מהאלטר-אגו שלה, אנג'לה לנסברי. ראינו – ושמענו אותה – בצורה נהדרת כמו ג'סיקה פלטשר. ולבסוף, הערב נחתם בשפע ובהתלהבות של מתנות מפתיעות של מודל נוסף עם אותו השם: ג'סיקה מרטין, ששילבה סקר מקיף של קריירת המשחק והשירה הרחבה שלה (רק חוסר מקום על הבמה מנע מאיתנו לקבל גם ריקוד) עם תובנות על חייה המבוססים באותה מידה כמעצבת גרפית ויוצרת נובלות גרפיות בנושא הבידור. הביצוע המושלם שלה ל-'I Love a Film Cliche' הזכיר לנו את הכישורים הפנומנליים שלה כחקיינית, וגם את המחויבות הנלהבת שלה לתעשייה שהיא אוהבת (וויליאם גודפרי ליווה אותה יפה). (קראו את הביקורת שלנו על Looking For Lansbury)

אז הנה לכם, בקצרה, מבט מרהיב אל חייהם ועבודותיהם של אומנים בתיאטרון המוזיקלי, עם משהו קצת שונה על זה, מושך קהל נאה, מזכיר לנו דברים שאנו אוהבים ומביא לנו גם דברים חדשים. מי יכול לבקש יותר?

אנא שימו לב: כיוון שאירוע זה כולל סדרה מתחלפת של אמנים, הוחלט שלא יתפרסם ציון ביקורת. חוסר דירוג הכוכבים אינו מרמז שלא נהנינו מהמופע... להיפך!

צילום: ניל וויקנס