סקירה: מאט דויל, סדרת הקונצרטים המקוונת של סת' רודצקי ✭✭✭

ג'וליאן אייבס סוקר את מאט דויל - האורח השבועי בסדרת ההופעות המקוונת של סת׳ רודטסקי.

מאט דויל מאט דויל וסת׳ רודטסקי

סדרת ההופעות המקוונת של סת׳

3 כוכבים

גלה עוד

המופע התחיל עם הצגה ווקאלית חמה לבלדת העם המפורסמת של ג'ייסון רוברט בראון, 'It All Fades Away', מהמחזה 'הגשרים של הולכת מדיסון'. לדיול יש קול טנור שני בעל נטיה מסחרית עם מעט נטיה לצלילים אפיים באוקטבות העליונות, וגישה שיחתית מהירה, מוכן לספר סיפורים מאחורי הקלעים. יש לו גם מראה עיניים מעט מתעתע, שמחליק במודעות כה רבה עד שאפשר לצפות שיוצא ממפיהלשון מפוצלת.

ולמרות זאת, באחד מהסיפורים שלו נכלל כשרון חדש ואמיתי: ראיין סקוט אוליבר, שבעבודתו 'ג'ספר בארץ המתים', דויל גם כן השתתף (למי שלא מכיר, זהו עיבוד נוסף של המיתוס של האלים היווניים בעולם התחתון שלהם - וכן, לאחרונה היו הרבה מופעים חדשים כאלה, הלא כן?). מהמחזה הזה, היצירה 'Stroke by Stroke' הוגשה לנו: התאמה מושלמת לקולו הקל, הפופי מעט של דויל, אף שמסתמן כי דורשת את כניסתו של בלטר גדול יותר, אלא שהפעם היא הייתה מבוצעת בקלילות.

מחרשת יתר אחת לאחרת: המיוזיקל גיבורי על, עם גיבור שרוצה... 'לעוף'! עוד קולות מאוד יעילים ומבוקר היטב מאורחנו. ההגייה שלו הייתה איתנה יותר כאן (היצירות המוקדמות סבלו קלות מאזיליזציות לא מאושרות). ואז, שוב, 'One Song Glory', מתוך 'Rent' של ג'ונתן לארסון קיבלה עיבוד מאוד אמין, מאוד 'ההופעה'. ומשם המשכנו ליצירה מתוך 'Spring Awakening' (דנקן שיק וסטיבן סאטר): 'All That's Known', היא תסחיפית רגשית טיפוסית שעוברת על רגשות לא פתורים של השותף המיוסר, מלכיאור.

הדבר היוצא דופן במופעים כאלו הוא שבעוד שהם דורשים רגשות עמוקים בביצועים, ומובנים על ידי אוהבים - לפחות - כאילו יש להם כוח מיסטי של כתבי קודש גלויים, כאשר האורחים במופע הזה מדברים עליהם, לרוב זה עם קז'ואליות רופפת שמחתיכה אותם. מופע אחרי מופע, הקלילות הזו בונה את עצמה, עד כדי כך שהמאזין נותר בתחושה, 'ובכן, אם זה לא חשוב לך, מדוע זה צריך להיות חשוב למישהו אחר?' ולא מחוזקים אנו גם עם פרצים לסירוגין של, 'או, אני אוהב את השיר הזה!' כאשר אמן מציין את ההצהרה הזו, אני תמיד רוצה לדעת... למה? (אם רק יכלו לומר לנו).

עוד עוקשות סופקה על ידי היצירה הרפסודית של סונדהיים, 'Joanna', מתוך 'Sweeney Todd'. כאן היריעות הארוכות שמצאו תואם ייחודי לקול דויולהנשימתי של דויל, שקוראות לתמיכה ושליטה נאותה. אבל הוא רק היה צריך לשיר את זה בגרסת האוף-ברודוויי של ההפקה ה'פולשת' ממועדון התיאטרון של טוטינג: ראיתי את ההצגה הזו כשהיא הייתה בשדרת שפטסברי, והיא הייתה מאוד אינטימית - סוג של מקום בו אפשר להתחמק עם רצח.

סת׳ רודטסקי

עוד בעיות עם חוסרי נשימה ומהדקות ווקאלית הופיעו ב'משהו קורה' מתוך 'סיפור הפרברים' (קונסונהיים בלבד, ברנשטיין לא עשה את המוזיקה ליצירה הזאת). יותר חומר פופ התגלה הודות ללהיטים של יו ליואיס ששולבו ב'יום החופשה של פריס ביולר': דויל שר, 'If This Is It', בברק ובהירות, קולו התאמה מושלמת לגאווה הנרגזנית של הנעורים שהיא דם החיים של הרוקנרול.

אך ההיכרות היתר של רוב הרפרטואר הזה, יחד עם המבנה הביוגרפי של המופע, עם סיפורים של רכילות והזכרות, בהדרגה סחביבה מהתוכנית אנרגיה. דויל שר, 'Being Alive', מתוך 'חברה' (העזרה השלישית של סונדהיים), בניהול יפה עם עבודת תווים חדה, אך במדיום קטן עם פסנתר יחיד.

המנהל המוזיקלי, סת׳ רודטסקי, כמובן, יכול להפיק מפסנתר הזה כל מיני צלילים של להקה. ובמופע הזה הוא עשה את הגרסה של 'יומני המורמון' ל‘I Have Confidence‘ מתוך 'צלילי המוזיקה‘: 'I Believe' (טריי, פרקר, סטון), שנמצאת ברמת החזרות העליונה הלא נוחה של דויל שלנו. הוא עבר את זה - בקושי - במופע הזה, אבל איך הוא היה מתמודד עם ביצוע שמונה הופעות של זה בשבוע, לא היה נעים לדמיין.

אבל אז, הגענו לברכה ולשינוי כיוון עם 'To Make You Feel My Love' של בוב דילן (שמתברר כשיר האהוב על סבתו). זה הושר בצורה מתוקה, ונוגן היטב. ואחרי זה חזרה להכתימים המיוחדים של הבמה המוזיקלית ו‘I Got‘ מתוך 'Hair' (רגני, ראדו, מקרדמט), שהייתה מתוחה הגונה, לא מונוטונית.

בסך הכל, תשעים דקות עם הרבה יצירות נפלאות, אבל דברים כאלה אינם עושים רסיטל מסתפק לגמרי, כשהם לא נתמכים באמצעים אחרים גלויים.