סקירה: לידתה של התיאטרון המודרני, הוצאת Routledge ✭✭✭✭

מארק לודמון סוקר את הספר החדש של נורמן ס פוסר, "לידתה של התאטרון המודרני", על דיוויד גאריק ובני דורו ועל הופעות התאטרון במאה ה-18

לידתה של התאטרון המודרני

נורמן ס פוסר

הוצאת Routledge

4 כוכבים

קנה עותק

בשנה הבאה, ה-Royal Shakespeare Company תחגוג אדם שתרם לפופולריות המתמשכת של המחזאי הגדול של בריטניה והקים את מקום הולדתו כמרכז האפיצנטרי של "תעשיית שייקספיר". יעברו 250 שנה מאז דיוויד גאריק, השחקן-מנהל הכריזמטי, הפיק את פסטיבל שייקספיר בג'ובילי המרהיב בעיירה הלא-מוכרת אז סטרטפורד-על-אבון, והביא יחד את כוכבי הבמה הגדולים ביותר של האומה ואליטת החברה לפסטיבל בן שלושה ימים של בידור ומסיבות לציון מאתיים שנה להולדתו של הסופר. חגיגת ה-RSC בקיץ הקרוב, שתכלול שני מחזות רסטורציה שזכו להצלחה אצל גאריק, סביר להניח שתהיה יותר מעדן מהג'ובילי המקורי של 1769 שהוא אחד מהאירועים שהובאו לחיים בספר החדש שנחקר בקפדנות מאת נורמן ס פוסר, "לידתה של התאטרון המודרני". אכן, הפסטיבל נערך חמש שנים מאוחר יותר מהלידה ה-200 והוא נופל קורבן ל"שיגעון" לשייקספיר במאה ה-18, שהביא קהלים מרובים מדי לעיירה מידלנדס הקטנה מכדי שתוכל להכיל. אבל בעיקר הוא נפגע מה מזג האוויר, כשגשם כבד ורוחות עזות גרמו להרס מהיום השני. זה גם משך ביקורת, מוגדר כיקר מדי, גס ולא הרבה לעשות עם מחזות שייקספיר - לא פחות מכך, כי באותו זמן לעיירה לא היו תיאטראות כדי להציג אותם.

האנה פריצ'רד ודיוויד גאריק ב"מקבת'" מאת הנרי רוברט מורלנד. (ג) Routledge

בעוד שהג'ובילי היה מיזם מפסיד, הוא היה הצלחה ארוכה מתמדת בצורה מחודשת בדורי ליין בלונדון, מהלך שאישר את ההערכה הגבוהה של הציבור לשייקספיר שממשיכה עד עצם היום. לצד פארסות, קומדיות חברתיות, וטרגדיות סנטימנטליות, ההצעה הדומיננטית בדורי ליין ו-gCovent Garden - שני התאטרונים המורשים היחידים בלונדון בשנות ה-30 של המאה ה-18 - היה שייקספיר, ופוסר מספק תובנות מרתקות על איך המחזות שלו הוצגו. מהתחלת שנות ה-40 של המאה ה-18, גאריק, לצד שחקן הכוכב צ'ארלס מקלין, הובילו את המהלך משיטות הופעה דקלרטוריות וגרנדיוזיות לכיוון שמירעדים רבים נחשבים 'טבעיים' והביאו אינטרפרטציות של דמויות במתעדים. באותה עת, אנו משוכנעים שהיוצרים של התאטרון של המאה ה-18 לא היו עקרוניים למניעת שכתוב של הקלאסיקות שראו את 'רומיאו ויוליה' מקבלים סצנת מוות נוספת בעלת 75 שורות ו'ליר' נהנה מפרישה מאושווית לצד הזוגות החדשים קורדליה ואדגר.

דיוויד גאריק ושייקספיר מאת תומס גיינסבורו. (ג) Routledge

חידושים אחרים - שכיום נתפסים כמובנים מאליהם - כללו לבוש תקופתי במקום בגדים עכשוויים ופאות, כשהופעת גאריק כליר בתלבושת 'אנגלית עתיקה' ומקלין זכה לפרסום לשחק את מקבת' בתלבושת הרים במקום מדים הטיפוסיים של קצין צבא בריטי. זה היה גם זמן של שיפור בעיצוב סצנה ותאורה, שאפשרו לקהל לראות את הבעת השחקנים בצורה ברורה יותר, ועוד התפתחות של כיסוי תאטרון בעיתונות שכפי שדיווח פוסר, גדל פי שבע בתקופת גאריק. עם זאת, הוא גם מפרט כמה היבטים של הליכה לתיאטרון שהיו מזעזעים את הקהל של היום, כולל התפרצויות של אלימות ואפילו מהומות. מושבים לא היו מוקצים, דבר שהוביל לנוהג הנפוץ של העשירים לשלוח משרתים מראש לשבת במקומם עד שהם מגיעים. למרות שהתיאוטראות היו מעסיקים לפעמים 'אנשי השש', השקט לא היה נוהג, ופוסר מספר שוב ושוב על קהל המגיבים במהלך מופעים עם הערות, ניסיון להפחית שחקנים, חטיפי אוכל ואפילו זריקת מזון. אם הם לא אהבו את המופע המוצג, הם היו בוזים כדי להכריח מנהל להציג עוד הצגה. זה לקח עד 1762 בשביל גאריק להשיג את שאיפתו הוותיקה לסיים את הנוהג הלהושיב אנשים על הבמה במהלך הופעות.

כנגד רקע מפורט זה של בנימין המאה ה-18 בתיאטרון, פוסר מספר על סיפורים צבעוניים על השחקנים והמנהלנים, על הרומנים שלהם והתחרויות שלהם. לצד גאריק ומקלין, רשימת השחקנים כוללת כוכבי במה כמו פג וופינגטון, קיטי קלייב, שרה סידונס, ג'יין פופ, האנה פריצ'רד, ג'ורג' אן בלמי וסוזנה סיבר כמו גם תומאס שרידן וטייט וילקינסון. הוא מספק הקשר מאיר לאחד המקרים המפורסמים ביותר של היסטוריה קווירית מהמאה ה-18 כאשר האשמת סדומיה - עבירה שהענישה עליה הייתה מוות - הוגשה נגד שחקן-הבמנעול סמואל פוט שהקים את התאטרון המורשה השלישי של לונדון, היימרקט. בסופו של דבר, הוא זוכה תודות לתמיכה ציבורית רחבה, ונחשד שהיה מטרה שנקמה עליו לאחר שיצר גרסה בדויה דקה מדוכסית ביגומית אחת מהמחזות.

למרות שהתבסס על מחקר מקיף (עם שפע של הפניות), זה לא עבודה אקדמאית מדי, מתמקדת יותר על חיי והרפתקאות של השחקנים והמנהלים של התקופה, לגמרי ממוארת באיורים שחור-לבן. פוסר משאיר לספרים אחרים לתת פירוט של המחזאים ומחזרותיהם, מתמקד במתן התמונה שמאחורי הקלעים המרהיבה של התאטרון בתיאטרון בלונדון מאלחלי ה-40 של המאה ה-18 עד שנות ה-70. הוא מתעד תקופת שינוי בתיאטרון הבריטי שהביאה למעבר מהדרמה הכפולה של ההתיישבות ליותר פוליטית ונציבית של התיאטרון שמהו כך-פוקו ימכון כ"תקופת הכבוד". עוד שינוי היה מיכון, מהדרמה של המאה ה-19 ועד התיאטרון הטבעי בסוף המאה ה-19, אך הספר הזה מהווה תיק חזק במימושו של גאריק וחבריו (ואויביו) כנפגעים ראשונים על רבים מה היבטים המוכרים היום כאשר נפגעים.

רכשו עותק של לידתה של התאטרון המודרני