סקירה: הפיה הירוקה, תיאטרון יוניון לונדון ✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את המחזמר של ג'ק סיין, 'הפייה הירוקה' בכיכובה של ג'ולי את'רטון המוצג כעת בתיאטרון יוניון, לונדון.

ג'ולי את'רטון וג'ורג'ינה הלייר ב'הפייה הירוקה'. צילום: ג'ק סיין 'הפייה הירוקה' תיאטרון יוניון,

4 בנובמבר 2019

2 כוכבים

הזמינו כרטיסים

המחזמר החדש הזה מקדם את עצמו בעזרת השחקנית הוותיקה של תיאטרון המחזות, ג'ולי את'רטון, בראש הצגת השמות וזה לא בכדי: זהו תפקיד גדול עבורה, המגלמת את האם השיכורה, ג'ו, המביטה לאחור בחייה עם תערובת סוערת של רגשות כולל הומור (ג'ו: אני לא אלכוהוליסטית. (הפסקה) אני שיכורה. - מה ההבדל? ג'ו: אלכוהוליסט הולך לפגישות). את'רטון היא זוג ידיים בטוח שעושה את המיטב מהחלק הזה והיא משקיעה בו כל מה שהיא יכולה.

דיוויד פרקינס, הארי אף. בראון, ג'ולי את'רטון, אמה וויטאקר וג'ורג'ינה הלייר. צילום: ג'ק סיין

יש גם כמה שירים טובים. ג'ק סיין (במאי, מחבר הספר והמילים ומלחין המוזיקה - והקהל כנראה יסיק מהיעדר כל קרדיט אחר בתכנית שהוא גם כוריאוגרף) יש לו כישרון כתיבה מובהק לשירים פופ קליטים ומרתקים. במובנים רבים, ככל שמופע ממשיך, כך הקהל רוצה לראות את השירים הללו מקבלים בולטות רבה יותר: הסצנה (מאת קתרין הית', יחד עם התחפושות המדויקות), היא פאב מואר ואוורירי, עם בר במרכז הבמה, הרבה במובן של 'פעם', ובמובנים רבים מופע זה בדמות העבודה הזו, מכסה הרבה מהטריטוריה הרגשית זהה בסיטואציה מעמדית טיפוסית, ואנו מוצאים את עצמנו משתוקקים לאותה אווירה רעשנית של פאב מהמופע האחר. סיימון דבנפורט קיבל קרדיט על 'עיצוב סאונד', אבל הורגש לי בחסר המיקרופונים בפאב זה: אם יש מופע שצועק למוזיקת קריוקי רועשת, זה זה. אני סבור שאמפליפיקציה כאן תציג את הכתיבה של סיין ביתרון האפשרי המיטבי.

אמה קינני (ונדי). צילום: ג'ק סיין

כמו שהדברים הם, למרות שהקרדיטים שלו מרשימים, אני חושב שהוא אולי הכניס על עצמו קצת יותר מדי בעומס במחזה המוזיקלי הראשון שלו, ועיניים ואוזניים אחרות, אולי מנוסות ומהימנות יותר, היו יכולות לעזור להפוך זאת לחוויית בכורה טובה יותר. שאר הלהקה, לכן, נותרו בהתמודדות עם תסריט שהוא כמה דרגות מתחת לאיכות: הספר חסר חידוש וחריפות המייחדים את השירים הטובים ביותר והוא כמעט לחלוטין חסר את הברק החם הנע של הפסקול. חלק מהאחריות על כך עשויה להיות מוטלת על הבמאית השותפה והדרמטורגית, חנה האוור-קינג. במקביל, הנחיית המוזיקה של וויליאם בוליבנט, למרות שהיא מוכשרת, נראית כבולה במידה רבה על ידי פלטת כלי נגינה אקוסטיים בלבד, כמו פסנתר, צ'לו, גיטרה, מנדולינה וסקסופון, מתובלת רק במעט גיטרה בס חשמלית. אני מצטער, אבל תחושה זו של מופע 'לא מחובר' עושה מעט מאוד כדי לעזור לי להרגיש את הנשמה של רוק'נ'רול חסרת דאגות שלה.

הארי אף. בראון (טובי). צילום: ג'ק סיין

כך, אמה וויטאקר, כ'ג'ו הצעירה' (המקבלת שיר פתיחה מקסים, ואז נעלמת מהתסריט במשך זמן רב מדי!), דויד פרקינס בתפקיד דניאל עם הקול החם והארי אף. בראון כברמן טובי היותר אינטנסיבי, כמו גם אמה קינני בסופרן הקלריון שלה כוונדי, כולם נשמעים קצת יותר מדי מתורבתים ובני מעמד הביניים מכפי שהם מתבקשים לשיר. קרובה יותר לנקודה היא התור האנרגטי המסחרר של ג'ורג'ינה הלייר בתפקיד הראשי - מעין ישות על טבעית שפוגשת בחברה הטובה לשעבר שהפכה לכוכבת הוליוודית (בבקשה נסו לעמוד בקצב). אבל, אתם יודעים, לפעמים פחות זה בהחלט יותר, ואני יכול רק לקוות שיום אחד יחזירו את המופע הזה לשורשי הפופ שלו וייתנו לו לחיות ולנשום את החיים שהוא רוצה, תוך שליחת הקונספט המעט נוקשה וקרחי הנוכחי לטיול. ואז, אולי, יותר אנשים ישמעו וימחאו כפיים לחוזקות הרבות של הפסקול ולא ידברו עדיין על תאורתו המדהימה של אלכס לוור לאחר שהם חזרו הביתה!

עד 23 בנובמבר 2019

הזמינו כרטיסים ל'פייה הירוקה'