בקרוב: יסודות חיוניים, מועדון שבעת הדיאלים

תקוע מאת סקוט מאלן Bare Essentials

מועדון Seven Dials

יום שבת, 28 בינואר

ההופעות של כתיבה חדשה תמיד מספרות לך יותר על המפיקים מאשר על הכותבים, וזה לא יוצא דופן. הכוכב כאן הוא המפיק ליאם פלמינג, שדמותו העליזה, המקפצת והדובית השתלטה על האירועים: הוא המוכר הקלאסי, דוחף אותך לסגור עסקה ולצייץ את שביעות רצונך מהמוצרים שלו בכל שלב - הוא אפילו מנהל 'תחרות' במהלך המופע כדי למצוא את המקדמים הטובים ביותר של מוצריו. הארגון שלו, 'הפקות Encompass', שבו הוא משתף פעולה עם ג׳ונתן וודהאוס ורחל אוונס, כנראה מצליח מעולה כי הם שכרו את הבר וחלל הביצועים של מועדון Seven Dials השיקי שבקובנט גארדן להצגת עבודתם של שישה כותבים.

סקוט מאלן היה הראשון והוא מנהל סגנון קומי בסגנון קפרה, עם דיאלוג חריף ואפיון דמויות נועז ובהיר: ג׳יימס אנסוורת׳ וליז מקמאלן היו הזוג המוזר שהובא יחד לרגע במיני-קומדיה הרומנטית הזאת, בימוי ביעילות על ידי שרלוט דונאצ׳י. הרעיון המרכזי ב'תקוע' - מישהו מתפרנס טוב מזה שהוא מופרע מסידרתית מטיסות ומפוצה בצורה שכולנו חולמים עליה - שווה לחקור עוד הרבה יותר, ובפרטים קומיים יותר. זה היה עושה סרט מושלם.

'Raghead' מאת טום קואש לבש את הפולמוס שלו על הראש ולא על השרוול, אך כמו שהיה יכול. שרלוט פיק ואדי אשר עשו כל מה שאפשר כדי שהדמויות ייראו אמינות, והבמאית אליס קורניצר ניסתה להסיח את דעתנו מהפיתולים המטרידים באמינות הטקסט, אבל זה היה כמו להקשיב למישהו שמספר סיפור שהוא הרגיש שהוא חייב לספר, במקום לספר סיפור שהוא הרגיש.

'Radio Foreplay' מאת לוסי קאופמן היה יותר מערכון מאשר מחזה, ובוצע בצורה חלקה, בביצוע חכם של אלכסנדר פנקהרסט ובימוי מבריק מהמפיק שלנו ליאם. מפיק רדיו עובד מהבית דרך הטלפון הנייד שלו, מסדר עם כותב והבוס שלו. נזכרנו מיד בהומור של ה-BBC של שנות ה-70 (זהו הסוג של דבר שרוני בארקר היה כותב), זה נתפס כקצת מוכר יתר על המידה, ולא 'חדש': למרות זאת, כקטע על הניסיון להעלות דרמה ב-BBC רדיו 4 על טורט עם מינימום של קללות, זה נעשה ביעילות ובהומור.

Blue Tent מאת ג׳ינו דילוריו

אחרי הפסקת הציוץ, הסבב השני הביא לנו את 'Blue Tent' של ג'ינו דילוריו עם איאן מקנאוטון ומארק קינאן שעשו סוג של מופע לנ׳י וג׳ורג׳, כשהמחבת מחליפה את הארנבים. אז זה היה יותר שטיינבק שעבר דרך גרסה של סם שפרד. אולי דילוריו חי בעולם זה, אבל לפי הראיות שהוצגו בסצנה זו אני באמת, באמת מסופק. הבמאי סמואל דאנסטאן עשה הרבה מהאפשרויות הדומות לאודרי II של האוהל עצמו, מה שתרם לאירוע כעין דחיפה בקֶטית נעימה.

'Almost Connect' מאת תומאס פירס היה מסע סוער דרך נוירוזות שלאחר המילניום, עם 'קולות פנימיים' של הגדה השמאלית לבושים בליאוטארד שחור שעמדו בצד, כולם הובאו לחיים על ידי רובי קארן, ג'ני דלייני, ג'וש מורטר וסיאן אילינור גרין. המדיום היה בהחלט 'המסר' כאן, וזה היה מונפש באנרגיה על ידי הבמאית לוסי פוסטר (כמו דאנסטאן, אחת מהמפיקים השותפים של החברה).

ולסיום... 'Two's Tales' הייתה קומדית אסון מאת ג'יי פי קופר, בוים במטרה לגדל את האפשרות הישרה ביותר על ידי מפיקה שותפה נוספת, קייטי טרנר. לואיז ברספורד ודאנקן מייסון לקחו אותנו לאפלה עם חיוכים רגישים על פניהם, התקדמו באומץ אל הסיום מדעית שמעולם לא הוסבר במדויק. ובכל זאת... ובכל זאת... זה הפך למעניין יותר כשהתחילו לשחק דמויות אחרות ולהחליף תפקידי מגדר. הצד הזה של המחזה היה נהדר, ובכנות, פשוט לא היה צריך סוף מהסוג של 'השמות התשעה מיליארד של אלוהים'.

אז, למי מתוך אלו היית מצביע - או מצייץ - כדי להפוך למחזה אמיתי. ויותר חשוב - למה? אל תשכח לצייץ את התשובות שלך ל-@EncompassOnline, #BareEssentialsLDN.

נא לשים לב שאנחנו לא נותנים דירוגי כוכבים לעבודות בפיתוח כמו Bare Essentials. מטרתנו לעודד כותבים ולעזור לפתח פרויקטים.

גלה עוד על ערב כותבים חדשים Bare Essentials