ביקורת: אלביון, תיאטרון אלמידה לונדון ✭✭✭✭

ג'וליאן אייבס מבקר את המחזה של מייק בארטלט, אלביון, המוצג כעת בתיאטרון אלמיידה, לונדון.

ויקטוריה המילטון וניקולאס רואו ב'אלביון'. צילום: מארק ברנר

אלביון תיאטרון אלמיידה, 

5 בפברואר 2020

4 כוכבים

הזמן כרטיסים עכשיו

זוהי חידוש מבורך עבור ההשתקפות הכובשת והעמוקה של מייק בארטלט על הפער הנפץ בין 'האליטות המטרופוליטניות' של בריטניה לבין ההמונים המחוזיים שאותם הם לא מכירים, לא מבינים ולא מחבבים.  זה היה להיט לפני שלוש שנים ועכשיו - עם התאמות קלות להתאים לרוח הזמן שלנו - הוא חוזר, עם כמעט אותו קסט, לשידור חוזר קצר באיסלינגטון.  בשונה מהתיאטרון הלאומי, שהשתפר על פני המקור בכך שהוא נותן לדמויות משהו גדול משלהם להתאמץ מולו, קבוצה בורגנית זו לא נלחמת ביותר מעצמה, וכך היא עושה.  וכיצד.   

אודרי הדעתית, בת 55, משתלטת על בית כפר ישן ומתמיטור עמוק באמצע שום מקום, מתוך תשוקה לשקם את הגנים העצומים שהיו פעם, יצירה אגדתית של הגנן הנשכח מהמאה ה-1920, וות'רברי.  שמה מעורר את ההקבלה הבוטנית המעניינת של הבלונדינית האומללה והצמח הרצחני שנקרא על שמה ב'חנות קטנה של זוועות', ויש בה משהו טרגי ונורא באותה מידה.  

אנג'ל קולבי וויל קובאן. צילום: מארק ברנר

מקלמים את הדמות הזו מבחר משונה של טיפוסים חברתיים שצ'כוב היה אוהב: הבעל השני החלש והעצלן אך מרוצה מעצמו, פול (ניקולאס רואו הלוכסן בנונשלנטיות שקטה); הבת היפה אך מאוכזבת במרירות וניתנת להתקפת, זארה (שנקראה בכוונה על שם חנות בגדים זולה?... דייזי אדגר-ג'ונס); השומרים הנאמנים אך השחוקים, מתיו (ג'ופרי פרשוואטר) ושריל (במלוא הקומונריות, מרגוט לסטר); הצעיר הפחות מנוסה אך חסר הרצון להצליח, גבריאל (כמה מלאכי, דונאל פין); השכן האדיב אך חסר ההשפעה, אדוארד (במלוא החליפות ונושאות הג'נטלמן השנייה, נייג'ל בטס); והעובדת הזרה הפולשת והרמונית במיומנות, קריסטינה (אדיטה בודניק).  המרק הזה נהנה מהשפעת שלושה אלמנטים אומניים: הנוכחות מסתורית ומבעיתה של בן מת דומם, ג'יימס (וויל קובאן, שגם מככבים כפולים - מסובך מעט, כוותרברי עצמו, ועוד דמות ברשת מסובכת זו, סטנלי); יש גם את ארוסתו השכולה שמתעצמת על צמחים כמו אופליה, אנה (אנג'ל קולבי); ולבסוף - ה'הפיכה', המשקיף המנותק המאורצלפושקיניין, הסופרת המפורסמת, והחברה הטובה לשעבר של המארחות, קת'רין סאנצ'ז (הלן שלסינג'ר, בוחנת את הקהל באותה דקדקנות כמו חבריה).  

מלכוד במרכז הדשא האליפטי של מרים בותר, תסריטו של בארטלט מחלק את פעולת שני החצאים לארבע מערכות על ידי אוכלוסיה ולאחר מכן פינוי שולי המתחם עם מלאים של שיחים בעציצים, מכניסים את העולם הלח הזה רק עם הפעולה היחידה שלו.  אחרת, אנו מקבלים שעתיים וחצי של האזנה לויכוחים אחד אחרי השני, המשחררים ביציאות קצרות יותר ויותר לנושאים שמחים יותר.  אף על פי שזה עושה דרישות כבירות על סבלנות הקהל, משתק טעם נאה מושג בצומת הגבוהה המשולש - תרגיל דגם באגרסיה פסיבית - בו אמא, בת והחברה הטובה ביותר ועכשיו מאהבת השלע של הבת (אל תדאגי, לא תחמיץ זאת כשהיא מגיעה) משקיפות על שליטה באפשרות הגבוהה אם כי לא מוסרית במיוחד. זו סצינה מפוארת ומזכירה לנו על הברק של הכותבת הזו. 

אם רק כל המחזה היה פועל בכל הכוחות כמו הפעילות הזאת.  לצערי, שאר התסריט, אם כי ממולא עד סיף בפרשנויות מעניינות על העולם של היום, פוליטיקה, חברה, עושר ועוני, נוער וזקנה, פוליטיקה מינית, לא מוצאת קרקע בטוחה באותה מידה כמו ברגע הזה של כנות רגשית גלויה.  העניינים מורכבים עוד יותר על ידי העלילה המכילה יותר חורי עלילון מאשר הגבולות הרחבניים הריקים, אבל הייתי יועץ לפטרונים ששוקלים השתתפות בהפקה זו לא להטריד את עצמם בשאלות שטחיות כמו, 'אבל אישה עם יכולותיה לא הייתה עושה טעות כה יסודית שלא עשתה סקר נכון על בית גדול כזה, לא כן?'  לעיתים רחוקות יש יתרון בתיאטרון להיות חכם יותר מהדמויות על הבמה.  

דייזי אדגר ג'ונס באלביון. צילום: מארק ברנר

במקום זאת, הייתי מבקש ממך לחשוב עד כמה זה קשה ביותר (a) להבין איזה שהוא מובן ממה שקורה ב'אלביון' המאוחרת הזאת (מונח פיוטי לאנגליה), ו-(b) עד כמה זה קשה להילחם על אומה במזג כמו שלנו על במה אחת מוגבלת בזמן.  בארטלט ובבמאי המיומן בנגיעות, רופרט גולוד, עשו את כל יכולתם והם פוגעים במספר מטרות כמו שהם מפספסים.  השחקנים טובים מאוד באמת, והמילטון ממשיך למצוא דברים חדשים לחשוב ולעשות ולהרגיש כאודרי, אישה שברור שאינה יודעת מי היא.  התאורה המנותחת בהבחנה של ניל אוסטין ועיצוב הצלילים החיוני של גרגורי קלארק מעמיקים את העולם הזה אפילו יותר, מעניקים לו משיכה שכמעט - משכנעת.  

אבל אם ההשפעה הכוללת של אלביון זה לא כל כך חדה, כדאי שנביט החוצה להסברים: מוסכם, זה לא קל לכתוב כמו צ'כוב, אבל זה הרבה יותר קשה לחיות - ולנסות לעשות משהו משמעותי מעצמך - באימפריה שהייתה נהדרת פעם וחווה את השלבים האחרונים של דעיכתה. 

ספר כרטיסים ל'אלביון'