ביקורת: הכול בשורה, Southwark Playhouse ✭✭

סופי אדניט סוקרת את המחזה "All In A Row" של אלכס אוטס, כעת בבימוי ב-Southwark Playhouse, לונדון.

סיימון ליפקין, יו פרוויס וצ'ארלי ברוקס ב-All In A Row. צילום: ניק ראטר All in a Row

Southwark Playhouse

18 בפברואר 2019

שני כוכבים

הזמנת כרטיסים מעולם לא הלכתי לערב פתיחה עם הפגנה בחוץ, אבל תמיד יש פעם ראשונה אני מניחה. הסיבה להפגנה היא All in a Row, שמוצג כרגע ב-Southwark Playhouse’s Large - ובפרט, הסיבה היא ההחלטה המוזרה והמזעזעת לייצג את הדמות של ילד האוטיסטי החמור עם... בובה. בובה עם עור אפור. מסיבה כלשהי. מהדמויות הלא סימפטיות וכמה מסרים לא נחמדים במיוחד, All in a Row הוא הצגה לא נוחה ולא נעימה לצפייה. מרטין (סיימון ליפקין) ותמורה (צ'ארלי ברוקס) מתכוננים לבלות ערב אחרון עם בנם הצעיר לורנס (מפעיל הבובה יו פרוויס). לורנס אוטיסט, לא ורבלי ולפעמים אלים, ומישהו שם לב לחבורות על הילד והתקשרו לשירותי הרווחה. מחר לורנס יעבור למרכז מיוחד 200 מיילים משם - סיפור ויזואלי שמכונה 'לורנס עובר דירה' כבר על הבמה כשהקהל נכנס. המטפל של לורנס, גארי (מייקל פוקס), נוכח גם כן ונראה שהוא האדם היחיד שם שמסוגל להרגיע את לורנס כשהוא מתעצבן. בינתיים, מרטין ותמורה משחקים זה בזה ועושים תעלולים מרושעים על אשתו ומטילים עליהם בלורנס (שלא יכול להגן על עצמו).

יו פרוויס ומייקל פוקס ב-All In A Row. צילום: ניק ראטר

מרטין הוא דמות מעוררת סלידה, אבל להיות כנה, תמורה לא הרבה יותר טובה, ואחרי 90 דקות עם האנשים המתועבים האלה נראה שהם אכן מגיעים אחד לשני. למרות המצב שלהם והאתגרים בטיפול בלורנס, זה מאוד קשה אכן להרגיש ולו במקצת סימפטיה עבורם ולמרות התעקשותם המתמדת שהם אכן אוהבים את בנם, מעולם לא האמנתי בכך. לורנס נחשב בבירור לעול ולצרה עבורם והרמזים מדי פעם שהאמא שלו חושבת שהוא צריך 'להתרפא' מאוטיזם שלו הם נוראים.

הבובה של לורנס שעיצבה שיאן קיד מספקת חוויה אל תוך העמק המפחיד עם עור אפור (אני עדיין לא מבינה למה הצבע האפור נבחר) והבעה קבועה ומטרידה. הרגליים של פרוויס משמשות כרגליים של לורנס, כשהטורסו של לורנס לכאורה יוצא מתוך הבטן של פרוויס. הפעלת הבובות היא טכניקה מעניינת, אך המראה החריג לעיתים מסית את תשומת הלב מהסיפור. הרגעים האלימים, בעיקר לורנס שנלחם, והסיבה שהוכתבה על ידי צוות ההפקה לשימוש בבובה, יכולים בקלות להתבצע על ידי שחקן בן אנוש - במאי מגע טוב ורוגע במהלך חזרות היו משיגים אותו אפקט. העובדה שפרוויס נשאר מחובר לחלוטין לבובה במהלך הסצנות האלימות עושה שהצדקה הזו נראית כל כך חלשה.

סיימון ליפקין וצ'ארלי ברוקס ב-All In A Row. צילום: ניק ראטר

הצוות עושה את המיטב ממה שיש כאן. סיימון ליפקין הוכיח את יכולתו להומור פעמים רבות והוא ממשיך לעשות זאת כאן, ומייקל פוקס בתפקיד גארי יש לו קסם קליל. יו פרוויס הוא ללא כל ספק מפעיל בובות מוכשר, אך הוא נדחק לשוליים על ידי הכותרות.

הכותב אלכס אוטס ביסס את המחזה הזה על הניסיון האישי שלו לעבוד עם מבוגרים וילדים בעלי לקויות למידה ואני לא ספק שבחלק גדול מהמחזה מבוסס על אירועים אמיתיים, אך הטקסט נראה בלתי מפותח. רוב הדיאלוג הוא מאוד בסיסי, הבימוי מתדרדר לצעקות כדי לייצר מתח והעלילה מרגישה כמו דרמה לפי מספרים - ה'פניות' לעולם לא מפתיעות. הדמויות מבולבלות ואנושיות, אך כמעט בלתי אפשרי לעודד אותן. אוטס יכול לכתוב דיאלוגים הגונים ויש לו בהחלט כשרון להומור מהחיים, אך המבנה הנרטיבי שלו חסר את היכולת לסחוף את הקהל. עם זאת, כל הפוטנציאל הוא ללא ספק נשלק על ידי בחירות גרועות.

כן, נרטיבים אוטיסטיים ונרטיבים של ניאורודיוורגנטים צריכים להיות מסופרים בבמות מרכזיות - אך לא כך, שאין בה כבוד לאנשים האוטיסטיים ולמשפחותיהם. ישנם רעיונות מעניינים קבורים בליבה של המחזה הזה, אבל הם נחנקים על ידי שכבות שכבות של החלטות לא נכונות (הבובה היא אחת מרבות), מהסוג שאתה צריך לתהות - האם אף אחד באף שלב בתהליך לא התנגד לשום דבר מזה?

כאשר החברה הלאומית לאוטיזם אומרת בפומבי שאין ביכולתה לתמוך בהפקה שלך, זו חייבת להיות רמז שיש לבצע שינויים. הסירוב לכאורה לבצע זאת הוא מתסכל מאוד. הייתה כאן הזדמנות נהדרת לפתוח את השיחה, אך היא הוחמצה לטובת התעקשות על שימוש אמצעי שהיה צריך להשליך כבר בקריאה הראשונה.

“נשמע ממש פוגע, לא?” גארי ממלמל במבוכה לאחר אחד ההערות הלא נחשבות במיוחד לגבי לורנס.

“כן,” מרטין משיב “די הרבה.”

כן. די הרבה.

הזמנת כרטיסים להכל בשורה