סקירה: אנדראה מקארדל, סדרת הקונצרטים של סת' ✭✭✭

ג'וליאן איבס בוחן ביקורת על הופעה משותפת של אנדריאה מקארדל וסת' רודצקי שהוצגה אונליין כחלק מסדרת הקונצרטים של סת'.

סדרת הקונצרטים של סת' עם אנדריאה מקארדל וסת' רודצקי

מקוון יום ראשון 2 במאי, חזרות ביום שני 3 במאי

3 כוכבים

אתר סדרת הקונצרטים של סת'

מה קרה לאותה ילדה יתומה קטנה עם שיער ג'ינג'י בלתי סביר? קורות החיים של אנדריאה מקארדל לא משתווים ליותר מידי מופעים מרכזיים, וההופעה הזו הבטיחה להיות סקר של הרפרטואר הסטנדרטי של חמשת העשורים האחרונים. היא נלקחה מלהקת המקהלה במהלך ניסויי קונטיקט של 'אנני' ב-1977, ונפלה בחלקה 'ליצור' את התפקיד הראשי. והשאר, כמדברים, היסטוריה. זה בהחלט ההיסטוריה שלה.

היא המשיכה לשחק חלקים גדולים נוספים מאז, פתחה את מופע הקברט הזה במצע נמרץ בסגנון ג'ודי עם 'זינג הלכו המיתרים של ליבי' (ג'יימס פ. הנלי), והזכירה לנו אחת מניצחונותיה האחרים, הסרט הטלוויזיוני מ-1978, 'גרלנד'. היא מנהלת את השיחה גם כן, ללא ספק טיפחה את החלק הזה של כישוריה בעבודה במשך שנים בקברטים, בתי קזינו וספינות קרוז. 'ימים גשומים ושני' (רוג'ר ניקולס ופול ויליאמס) הגיע לאחר מכן, והציג אפילו טוב יותר את החן הצעיר של קולה, עם גוון מעט אף, אך לחלוטין מענג, ברגיסטר העליון והאמצעי.

ובאותו רגע, השידור הווידיאו התרסק! עם קצת עידוד עדין, הוא חזר לחיים. חזרה לאנקדוטות: איך כמעט שיחקה ב'ג'יפסי' עם אנג'לה לאנסברי, אבל אביה לא אפשר זאת!; איך הלילה הראשון של 'אנני' נמשך ארבע וחצי שעות, כי הורע על ידי הוריקן!; וכו'. הכל נמסר בניתוק מגניב ומקצועי. אז, התחלנו חיוכים שווים בארבעה ידועי רגעים פחות ידועים של, 'They’re Playing Our Song' (קרול באייר סאגר/מרווין המליש), ובפנייה מרעננת של 'Being Alive', מתוך 'Company' (סונדהיים): טבול קצה בהבטחה למשהו שונה, ואז לחזרה חזרה.

משם המשכנו להכרח, 'עלובי החיים' (שונברג/בובליל), וחנה עם פנטין אומרת לנו ש'חלמתי חלום'. כאן, מתחילה להופיע אחידות סגנון השירה שלה: השורה נשארת דומה למדי, קצת כמו קול מדבר, בלי הרבה אור וצל, והחיבורים נמסרו במקום לשיר כל הדרך. סת' היה צריך למהר עם חלק מההערות המפעילות, נמלט עם ליווי לפני שנגמר למקארדל הנשימה. נחמד מצידו. אם אתם יכולים לסבול את הפשרות האלה, אז זה לא באמת משנה. אתם שומעים את הגדולה אנדריאה מקארדל.

יש בזה משהו נחמד, למעריצים, ללא ספק; אבל יש גם משהו דומה להר נורמה דזמונד - משהו מוחזר לחיים שיתכן וראוי יותר להישאר לחיות בפשטות מנוחתה באחוזה נשכחת על ההרים. לדוגמה, מעוז מתוך, 'קשת בענן': 'The Trolley Song' של ברטון ליין ויפ הרבורג מתוך 'Meet Me In St Louis' (מופע שגם עשתה על הבמה); אותו מחבר שירים עבד עם הרולד ארלן ליצירת 'Over The Rainbow'; זה נשמע כמו ילדה יתומה פרקוית עם כישרון מדאיג לפתות גברים מבוגרים עשירים. אתם יודעים, כמו באותה שורה ב'הוראיי להוליווד': '... אם היא מצליחה לפייס את העסוק המשועמם'. טוב, אם זה מה שהעולם של הבידור הוא אמור להיות, אז זה קו עדין יותר ויותר ללכת עליו.

אולי היא לא מודעת לסיפורי החדשות האחרונים, עם עוד שערורייה שנחשפת פה, עוד פרק מתעצבן מבקשים סליחה שם,... האם ייתכן שהיא לא יודעת שכל זה קורה עכשיו? אין ספק שאין יותר מדי איזכורים לכאן ועכשיו בדו-שיח הבלתי פוסק שלה.

אבל עדיין מקבלים את הסיפורים על הופעה עם עצם שבורה, עיניים מכות, וכל צורת הפתעה גופנית: איך שהיינו, אולי, בימים ההם. אבל הסיפור שלה על הרטבת מיטות היתומות ב'אנני' עם ניטראט אמילי באמת לא התנהגות מקובלת, נכון? 'אולי' (צ'ארלס סטרוס/מרטין צ'אנין) מתוך הלהיט הגדול שלהם עדיין ניתנת להישמע עם העוצמה החדה שהביאתה תמיד לחלק, אבל יש לתהות איך הצליחה לשמור על שיניה כל השנים האלו, כשאכלה בדרך כל כך הרבה סוכר.

וגבינה. הרבה גבינה. 'ניו יורק, ניו יורק' (קנדר/אב) גם מתאריך משנת 1977 - שנות השיא שלה - והיא שירה כ'ליזה' בהופעת הבמה תחת אותו השם, והגעה לשיר 'N.Y.C.', ישר בחזרה למקום בו התחילה מ'אנני'. מעגלים הולכים ומצטמצמים? עד לאותה נקודה, אתה צועק לשמוע משהו קצת יותר עכשווי, או פשוט - טוב - שונה.

לא. זה לא מה שאתה הולך לקבל. זה פשוט דברים יותר מהזרם המרכזי, הכל מאותה תקופת איבוד מבחינה היסטורית. 'מק ומייבל' הוא מופע מדהים, ו'Wherever He Ain't' (ג'רי הרמן) הוא אחד משיריו המסעירים, והוא מתאים לקולה כיום טוב יותר כמעט מכל מה ששמענו במופע, אבל בפורמט הזה, זה לא עובד קרוב ככל שזה עובד במוזיקלי (שזה ההקשר יחיד שאני זוכר לשמוע אותו בו). עוד הרמן הגיע עם 'Before The Parade Passes By', מושרים עם רטט הילדותיות של יתומת אנני, לאחר כל השנים הארוכות, הארוכות האלו, יוצרת ברודוויי, סיורים, סיורים בינלאומיים, ואפילו בלונדון. עד שבסופו של דבר, כמו דיווי ג'ונס שחוזרת ונשארת ב'שודדי הקריביים', הקול הגדול ביותר של 'אנני', 'מחר', צצה שוב ולקחה את נפשה מחדש.

אז, מה קרה לילדה הקטנה והיתומה אנני? עכשיו אנחנו יודעים.