ביקורת: פני וסטלה, Above The Stag ✭✭✭✭

רוברט ג'פרי, כריסטופר בונואל, מארק גי פינץ', אלכסנדר אלין וג'יימס רוברט-מור ב'פאני וסטלה'. צילום: דרק דרשייר פאני וסטלה

תיאטרון מעל הסטאג

15 במאי 2015

4 כוכבים

אם תגיעו היום לקשתות בווקסול, אין ספק שתפגשו את התבשיל המוזיקלי המקסים שהוא פאני וסטלה.

מבוסס על הסיפור האמיתי של ארנסט בולטון (סטלה) ו-ויליאם פארק (פאני), המחזמר מספר את סיפורם של שני מתלבשים ויקטוריאניים ידועים לשמצה, שמעצרם ומשפטם עוררו סערה. מדובר בצורה של מחזמר לאחר המשפט במכון הגברים של ברמונדזי, זהו ערב משעשע ביותר, המזכיר את הדרמה המוזיקלית הבוטה של התקופה.

הכותב גלן צ'נדלר והמלחין צ'ארלס מילר כתבו ערב קצבי ומהנה לחלוטין בתיאטרון, שרגשותיו מתערבבות היטב עם מנות נדיבות של חוסר אמונה מהמאה ה-21 כלפי הדרך שבה החברה אז התייחסה לאלה שהעזו לחרוג מנורמות המיניות. אפשר בקלות להשתכנע שהכותבים השתמשו בשירים אמיתיים מאולמות המוזיקה של התקופה עם שירים כמו סדומיה על החוף ו-לאן נעלמה הפאני שלי? על הבמה, זהו האותנטיות של החומר המוצג. כל אחד מהם מכיל את הבונאמיה של התקופה ומתאים לפעולה באופן חלק.

מארק גי פינץ' (פאני) ורוברט ג'פרי (סטלה) מפקדים על הבמה מהכניסה הראשונה שלהם. שניהם גרים בתפקידיהם במלואם עם כל הסוויש, הקאמפרי והדרמה שמצופה משני ג'נטלמנים צעירים הומוסקסואליים מהתקופה שמתאהבים בהופעה כגברות בפומבי. בבגדי נשים הם עזים, חזקים ובלתי מתפשרים, אך בלבוש גברים רואים שבריריות והפחד שהדמויות הללו בוודאי חשו כשנכלאו למשך שנה בהמתנה למשפט.

הבמאי סטיבן דקסטר הרכיב צוות שחקנים חזק כדי להחיות את הדמויות המרכזיות בסיפור של פאני וסטלה. אלכסנדר אלין (פיסקה), ג'יימס רוברט-מור (קלינטון) וכריסטופר בונואל (הארט) נותנים לנו דוגמא של חברה מהמעמדות הגבוהים ועד קנדים מיובאים עם כמה סוגי עיתונות ערבוביים במערכה השנייה. כמנהל האירוע מר גריימס, פיל סילי משחק את התפקיד עם כל ההומור שביכולתו לאסוף. גריימס מנסה לשמור על הערביים מסודרים ובתוך גבול הנימוס הוויקטוריאני אך ללא הצלחה.

הכוריאוגרפית קרול טוד, ביימה את מספרי השירים של הערב, ממשיכה את האירוע בקצב מהיר על הבמה הפשוטה של דיוויד שילד, ששני ארונות גדולים מוסיפים פירוש חדש לגמרי ליציאה מהארון.

תיאטרון בנושאים הומוסקסואליים יכול להיות הצלחה או כישלון ברוב המקרים אך צ'נדלר, מילר, דקסטר וטוד עיצבו ערב שיכול בהחלט לפרוץ מהבסיס הלסבי-הומוסקסואלי שלו ולמצוא קהל רחב יותר.

יש הרבה צחוקים בפאני וסטלה, אך גם עצב עמוק ברדיפות של שני צעירים שלא פגעו בחברה מלבד להכעיס את הרגישויות של החברה אז. בהשוואה והנגדה לבריטניה של היום, התקדמנו רחוק, אך זה מראה כמה לקח לנו להגיע לכאן ועד כמה עדיין מאחור חלק משאר העולם.

פאני וסטלה מוצג מעל הסטאג בווקסול עד ה-14 ביוני 2015