סקירה: דברים השתנו, תיאטרון רויאל סטראפורד איסט ✭✭✭✭

דברים השתנו. צילום: טריסטרם קנטון דברים השתנו

תיאטרון רויאל, סטרטפורד

21 במאי 2014

4 כוכבים

דברים השתנו, ליאונל בארט (מוזיקה ומילים) ופרנק נורמן (ספר), שנכנסים כיום לתחייה במקום שבו נולדו, תיאטרון רויאל סטרטפורד איסט, בהפקה חדשה בבימוי של טרי ג'ונסון, מציגה לציבור התיאטרון הבריטי הרגיל מספר חידות מטרידות, חלקן מדאיגות.

מה רייאן מולוי עושה מבזבז את זמנו בזה? ג'סי וואלאס - מה לעזאזל? בטח בארט לא כתב את השיר הזה לזה? למה להחיות את זה - לא היית רואה כזה דבר בנשיונל? איפה הקורוס הנכון? האם ניתן להשתמש בשפה הזו על הבמה? מה בדיוק ישבתי פה?

חשוב לחשוב על השאלות הקשות הללו היטב.

קודם כל, רייאן מולוי. מפורסם בתפקידו כפרנקי ואלי ב-Jersey Boys המצליח באופן פנומנלי, מולוי מבלה את רוב מערכה הראשונה של המופע בעשיית מעט מאוד, משתתף בקבוצה, שר ורוקד עם כולם – רק אחד מהמילטנים המזויפים שתלויים בבר של פרד ועוסקים בפשע קטן ובחתרנות רשעית, וגם קצת זנות.

מולוי מצטיין בכל אלה. אין שאלה. אבל למה שהוא יטרח?

כי באמצע מערכה ראשונה הוא נכנס כהוראס, מעצב פנים מאושר שפרד קורא לו לעדכן את המראה של הבר שלו. הוראס הוא תפקיד חלום: מוחצן, דינמי, מספר עוצר תצוגה נפלא, עכשווי, מחנה חצוף ותלבושת במערכה השנייה. מולוי הוא הוראס נפלא בכל דרך – מסוגנן, תוסס, רקדן מצוין, זמר נפלא, דיקציה מושלמת והוא לא עושה טעויות בתזמון הקומי. זה משחק דמות נכון במיוזיקל ומולוי מציג כישרונות עם עומק ורוחב בלתי רגילים לגודל מוביל. זו הופעה מרהיבה בכל פנים.

ג'סי וואלאס ידועה היטב כקת' סלייטר מאיסטאנדרס ובעוד יש כמה דימויים שטחיים בין הדמות הזו לליל כאן, הדבר המפתיע ביותר הוא שלמעשה ליל היא הופעה לחלוטין שונה. הקשיחות, התנועה התמידית, הגלום, ההתפרצות המאוימת של קת נעלמות כולן – ליל היא קשוחה אך נדיבה, צודקת ורומנטית בלב. בשתיקותיה, וואלאס זוהרת – והיא לא מחפפת כאשר מדובר בשירה וריקוד. גם Do You Mind וגם Polka Dots הם טעימים בידיה והיא מספקת לשיר כותרת גוסטו אמיתי וסגנון דיווה.

היא נהדרת לחלוטין בכל דרך. זה מדהים לראות מישהי שיכולה להכות לפעמים כקת כל כך מוגדר בצורה מושלמת בכל דרך. לעיתים היא גורמת לך לחשוב ברברה ווינדזור, שבאמת הוא אידיאלי.

צוות ההפקה כאן שילב לתוך הספר המעודכן כמה שירים שכתב בארט אך לא היו בתוכנית המקורית. Do You Mind ו-Living Doll, שניהם להיטי פופ בזמנם, בקלות תופסים את מקומם בציון והגם שיש שיתפלאו שבארט כתב את המנגינות האלה, העובדה היא שהוא כתב והם מתאימים לסגנון המופע הזה בצורה מושלמת. Where Do Little Birds Go? ו-Big Time נמנים על התוספות הנוספות וגם הם פועלים היטב, מעצבים דמויות ואמפתיה. הציון המוגבר עושה תענוג מוזיקלית טעים.

תחת ההנהגה הערמומית והמיומנת של הנדס, ובתרומת העבודה הנוספת על הספר מאת אליוט דייויס, היצירה מתבררת כיצור יוצא דופן: תחייה, יצירה תקופתית ואלגוריה על בעיות שעדיין מטרידות את החברה: המרחק בין המעמדות, פיתוי הפשע, הצורה המזעזעת שבה גברים מתייחסים לנשים, המשמעות האמיתית של חברות, זיהוי טוב אמיתי ורע אמיתי. שעבדו מחדש, הגבירו ועצבו מחדש את המיוזיקל של 1959 יש הרבה מה להציע לבריטניה המודרנית: הצצה לעבר שלה, ההווה והעתיד – בו זמנית.

ההפקה הזאת מראה כמה חשובה הייתה וחשובה עדיין התרומתו של בארט לתיאטרון המיוזיקלי הבריטי. היא מניחה זרקור על חוסרי היכולת של הגישה של התיאטרון הלאומי. תפוקת בארט חשובה לרפרטואר: יש להציג אותה עם כל המשאבים של התיאטרון הלאומי. זה חשוב כמו הייר, בנט, אוקייסי, סטופארד או כל מספר של כותבי דרמה; במובנים מסוימים, יותר מזה, כי בארט תמיד שיקף את חיי האנשים הפשוטים.

אחד מהדברים הטובים ביותר בהפקה זו הוא שהיא מתעבת חכמה קונבנציונלית ובטחון שווא לגבי תיאטרון המיוזיקל. אין כאן קוּרוֹס "קסום", גברי או נשי. במקום, יש נשים טובות למדי, מאוד מאוד סקסיות בכל הצורות והגדלים (מהצורה הדקה והחמורה של ויוויאן קרטר ועד לשארטי הוז' וסוזי צ'רד – ששדיה המרשימים נראים כמו אתגר לתיאוריות של איינשטיין לגבי גרביטציה) שמדביקות כל רגע בהנאה חושנית, אושר עגיל והסתכלות בלגלוג, תשוקה דלירה ומושקה על גן עדן. כל אחת היא איום משולש. הן נהדרות מאוד.

כך גם השרה המקסימה שרה מידלטון שמגלמת את רוזי, האינג'ניות שנכנסת לעולם של טושר, סובלת עבורו ואחר כך יש לה את הרגע שלה בחמה. היא שברירית ועדינה; משי מהבהב על פני פלדה.

דבר מצוין נוסף כאן הוא שהשפה של היצירה נשמרת באופן איתן בשנת 1959. כל הצבע, הניצוץ, הזעם והחוויה של אז של השפה מהאיסט אנד הם בלתי פגועים, אינם מושפעים מרגליות הצרות של התקינות הפוליטית. היכן עוד תשמע שיר שמכונה הסטודנט פאנץ'? כל העושר שהשפה הזו מוסיפה לכל המופע הוא מספק בצורה בלתי ניתן למדידה.

וזה לא רק השפה המדוברת שמעשירה. התפאורות והתלבושות של ויליאם דאדלי מקימות את התקופה, המעמד והסגנון של היצירה בצורה מקסימה. זהו נישואין מאושרים של טקסט וחזון יצירתי. בן אומורוד מאיר את הכל נהדר ויש שימוש חכם במסכים גדולים כדי להוסיף אווירה ולהגביר מצב רוח, אם מתוחים או מאושרים.

אבל הקסם האמיתי, ההתרגשות הבלתי צפויה, המנה האמיתית של האש האלוהית מגיעה עם הכוריאוגרפיה הגמישה, הסקסית, המקסימה והמהפנטת לגמרי של נאטן מ. רייט. זה נדיר כשצעד ריקוד תורם להבנה של דמות – אך זה בדיוק מה שקורה כאן. הקהל לומד יותר על ליל של וואלאס בדרך בה היא מבצעת את צעד הריקוד מאשר בכל מספר של סצנות. זה נכון גם עם ההוראס של מולוי וטושר הבוגר והמפתיע של סטפן בות'. בוודאי, עם כל הקסט. במשך הכל, גארי ווטסון וסטיבי האצ'ינסון עושים צעדי רגל מרשימים, כל אשר הם כל מידה טכנית ומרקע נפלא לפרטים.

העבודה הכי חכמה של רייט באה בטיפולו ב-Where It's Hot שנותן לכריסטופר ראיין, שנמצא בצורת קומית מופלאה לכל האורך, הזדמנות לגנוב את הבמה כ-Red Hot. אך המספרים הגדולים הם מרשימים באותה מידה ולמרות שהבמה היא קטנה, הרוטינות לעולם אינן נראות צפופות או מוגבלות: הן נוצצות ללא הפסקה.

נכון שגארי קמפ ומרק ארדן אינם כמו פנומנליים כמו כמה מהשאר של הקשה, אבל זה כמעט ולא משנה. עם כל כך הרבה סיבובים קומיים טעימים – קרטר ומרטיל וויל ברטון הם פשוט השראה – הנוהג הקל יחסית מהשניים מובילים הגברים בקושי נרשם.

הנדס הפיק הפקה מרהיבה, שמחה וכל כך מנצחת אורך של יצירה הנחשבת לעיתים קרובות כמפוקפק ובלתי רלבנטי כ"מיושן". החיים, היופי והתענוג הטהור שממאמץ מהבמה ראויים לריצה ארוכה, ארוכה.

אם רק יותר דברים היו כאלה; כמו שהיו פעם.