סקירה: הנערה מצפון המדינה, תיאטרון אולד ויק ✭✭✭✭✭

חברת ילדה מהמדינה הצפונית. צילום: מנואל הארלן

ילדה מהמדינה הצפונית

הוויק הישן

26 ביולי 2017

5 כוכבים

הזמנת כרטיסים

תמיד ידעתי שיש הרבה מאוקייסי בקונור מק'פרסון, כותב מיתוסים איריים מודרניים, אבל עכשיו כשאני רואה את ההפקה שלו של המחזה שלו עצמו, בהשראת השירים של בוב דילן, אני רואה שיש אולי אפילו יותר מצ׳כוב. הוא לוקח קבוצת דמויות מגובבת ומציב אותן יחד בסביבה זמנית ולא בטוחה, ומביט כיצד הן נכשלות להתמודד עם האתגרים שהחיים מעמידים בפניהן, ומעל הכל - נכשלות לראות את עצמן כפי שהן באמת. הפריבילגיה הזו הוא מעניק לקהל. ובאותו הזמן, כמו שאחד מהמפיקים החיצוניים שנכחו בהקרנת העיתונות אמר, הוא 'מספר לנו מי אנחנו': אמירה חכמה בהחלט. כי זו מתנת המשורר, וביצירה החדשה הזו של מק'פרסון, הוא ודילן מדגימים שזו בדיוק המתנה שהם מחזיקים.

סם ריד (ג׳ין ליין) וצ׳ירן היינדס (ניק ליין) ב"ילדה מהמדינה הצפונית". צילום: מנואל הארלן

אנחנו במינסוטה החורפית, בשנת 1934, במלון מתפורר וזול (עיצוב אומנותי של ריי סמית', מואר באורות מדהימים על ידי מארק הנדרסון), שם הבעלים, ניק ליין (צ'ירן היינדס), משתדל לשמור על העסק שלו פועל במהלך השפל הגדול, בזמן שאשתו המנוכרת, אליזבת, שוקעת עוד ועוד בדמנציה, עם כל מיני התנהגויות לא מתאימות. היא ממלאת את התפקיד בעזרת שרלי הנדרסון הצעירה שמגדלת את הבת היתומה מריאן (שילה אטים) כבתה. אנו כנראה מתבקשים להשעות את חוסר האמונה כאן, אבל זה מתיחה לא נוחה; אטים מיתמרת מעל הנדרסון, כשהיא מתעסקת במלון, מסגרת הגוף שלה אתלטית ועוצמתית, וצבעם העור שלה הופך אותה לייחודית עוד יותר. אחד מקווי העלילה הראשיים הוא לראות אותה דוחה את שריד הכסף והישן של הרוקח, מר פרי (ג׳ים נורטון), לטובת הגבריות החסונה של האסיר הנמלט ג׳ו סקוט (ארינזה קנה) - מהלך מאוד 'רוקנרול', ובסופו של דבר אנחנו לומדים - הצליח, מה שהופך אותם כמעט להצלחה היחידה שצמחה מההתרסקות של החלום האמריקני שמוצגת כאן.

פליטים אחרים מאשליות שבורות שנאספו יחד תחת קורת הגג של משפחת ליין הם הבורקים (סטנלי טאונסנד וברונאג גאלאגר, זוג שמתאים בצורה לא טובה, עם גורל - כמו רבים - להישאר יחד) ובנם המאיים כמו לנני, אליאס (ג'ק שאלו, לו מוקדש אחד הרגעים המוזיקליים המרשימים ביותר שמוביל ל'שריקת דוקסיין', אחד מהרבים מהאירועים האנסמבליים המופלאים של המופע). גם לליין יש בן, ג'ין (סם ריד, עם מין זוהר שקט), ששאיפותיו הספרותיות המתוסכלות מסמנות אותו כסוג אחר של ארכיטיפ התקופה - וסוג זה של דרמה - הוא יכול היה להסתובב במחזה של קליף אודטס או משהו מאת אוניל, במיוחד לאור חולשה שלו לאלכוהול. יש לו אהובה, קתרין דרייפר (קלאודיה ג'ולי, כמעט נראית לוקחת על עצמה יותר אחריות עם כל רגע שהיא על הבמה), שמעשיה הראשיים הם לדחות אותו לטובת מישהו אחר שיכול לתת לה חיים חדשים רחוק מאוד בבוסטון. וישנה גב' נילסן (דבי קורופ), שמציגה את עצמה באותו אופן ב 'Went to See The Gypsy', ושהיא גם משקפת הרבה מהאיכויות של הנוודים האלו עד האחרון.

ארינזה קנה כג'ו סקוט ב"ילדה מהמדינה הצפונית". צילום: מנואל הארלן

קורבנות נוספים של אכזבה הם הכנסייה, בדמותו של הכומר הבוגוס רבנד מרלו (מייקל שפר), שמרגליו הספיניות והגניבות מהוות שינאה רבה להיפוקרטיה, והרפואה, דרך הצפייה הנכשלת של ד״ר ווקר (רון קוק), שבסופו של דבר מתאבד. יש אנסמבל בהובלת קריסטי מאלפס, טום פיטרס וקארל קווינסבורו, שחייהם לא נבדקים, אך איננו יכולים לדמיין שהם פחות נודדים כמו כל השאר בצוות השחקנים הזה של הדחויים. אכן, כזו היא המוזרות של הקבוצה, שאנו נראים לפעמים כאינט מסוחר על ידי אנשי החרקים של טוד בראונינג, מציגים תערוכה של המוזרויות הרבות שלהם. לפעמים יש עוקץ ונגיסה שבוערים בכתיבה שבשופעות כל כך ברורה עד שהם נראים כאלו שאנחנו נמצאים איפשהו בקרוב לארוך לאגו, שם התחפשות משמאל של ג'וליטי מאוחרת מסתירה ריקבון תפל בליבת החברה.

קלאודיה ג'ולי (קתרין דרייפר) וסם ריד (ג׳ין ליין) ב"ילדה מהמדינה הצפונית". צילום: מנואל הארלן

ולד״ר ווקר, אגב, מוקדש התפקיד הנוסף של מתווך בין התרחיש לאנשים שנאספים בצד השני של המושגר. אנחנו מקבלים ממנו מידע רב. עומד ליד מיקרופון עמידה של שנות ה-30, בדרך שבה הרבה מהשירים מועברים, הוא אבהי, אמין, מדבר בעדינות ו - בניגוד לרוב הדמויות האחרות המוצגות - אינו נתון לדרמטיזציה עצמית או לתקלים עצמיים. הוא לעתים נראה קצת כמו עורך הדין ב"A View From The Bridge". אבל מק'פרסון הוא חכם מדי מכדי לאפשר ללכת בדרנית, טרגדיה פתוחה וצפויה כזו: החזון שלו באמת יותר מורכב, ומאוד צ'כובי, בכך שהוא יכול לראות שילוב של חיים שלעתים רחוקות נכנס לתחום הראייה של דרמטי. החוכמה במוחו כוללת יותר מדי בלתי צפויים בהתנהגותם ובתגובותיהם של אנשים, כמו גם לב שבור שהוא יכול להתחנך עם כל גוון של אישיות, כל מצב מוחי וכל שיפור.

ג׳ים נורטון (מר פרי) ושילה אטים (מריאן ליין) ב"ילדה מהמדינה הצפונית". צילום: מנואל הארלן

סביב החזון הזה נשזר המקלע של כל האירועים המוזיקליים האחרים (עיצוב סאונד נהדר של סיימון בייקר). ככל שחולפים הימים והשבועות, מפרק זמן קצר לפני חג ההודיה ועד לתחילת ההגעת, אנחנו חולפים דרך שורה של שירי דילן, שניתנים בעיבודים חדשים מופלאים על ידי סיימון הייל, וניתנים תנועה עם חיוניות אינטליגנטית על ידי לוסי הינד. בנוסף ללהקה רביעית שמנוהלת על ידי אלאן ברי (פסנתר), עם צ'ארלי בראון (כינור ומנדולינה), פיט קולד (גיטרות ורזוניטור), ודון ריצ'רדסון (בס), הצביעה כל נגיעה - בניצחון - ללוות זה את זה עם תצוגה של כלים שבהם לא ניתן לשכוח שהייתה סביב החדר הציבורי של המלון. אלו הם מופעים עוצרי נשימה, שמתגוללים בתוך עמוד השדרה, ומעניקים דמעות מהעיניים, בביטויים של כזה פאתוס, וכזו יופי מפתיעה ובלתי צפויה, שבקושי אפשר לסלוח על כך שלא הבנו שבוב דילן באמת הוא אחד הכותבים השירים הגדולים בכל הזמן. השירים האלו נראים כאלו הם מגיעים אלינו כגילויים חדשים, מרתקים של סודות הרבה אודות התנאים האנושיים, בצורה מושלמת שהבעים של קול וכלי נגינה שיהווה להם רינגינג ומסודרת במוחכם הרבה אחרי שאתם עוזבים את התיאטרון.

זה לא לשווא שהקהל עובר לרגליו בסוף המופע. כי הוא יודע, שהוא לא פגש שום זרים במהלך המופע. הוא פגש את עצמו.

ילדה מהמדינה הצפונית - כרטיסים