ביקורת: HMS Pinafore, אופרה הולנד פארק ✭✭✭✭✭

טים הוכסטראסר מבקר את "HMS Pinafore" מאת גילברט וסאליבן באופרה הולנד פארק.

שחקני ומקהלת "HMS Pinafore" באופרה הולנד פארק. צילום: עלי רייט HMS Pinafore

אופרה הולנד פארק

11 אוגוסט 2022

5 כוכבים

לשנה השנייה ברציפות, ערבי הקיץ באופרה הולנד פארק מגיעים לסיומם בהנאה בהפקה משותפת עם צ'ארלס קורט אופרה המציעה יופי של שירה של גילברט וסאליבן. בשנה שעברה, היו הפיראטים והשנה הפינאפור. זו כמעט אותה צוות, וגם הפעם עם שילוב מצוין של כבוד לחוזקות המסורתיות של המקור, לצד נכונות לעדכן ולשפר את ההפקה. ג'ון סבורנין מנווט כמאסטר כמנהל וכקפטן קורקורן; דייוויד איטון שמר על הדיוק והזרימה בפית, וריצ'רד בורקהארד אדון שירי הפתור, הפעם פשוט מחליף פומפוזיות מהצבא לצי.

ג'ון סבורנין כקפטן קורקורן, ריצ'רד בורקהארד כסר ג'וזף פורטר KCB וליו אוונס כיוספין ב"HMS Pinafore" באופרה הולנד פארק. צילום: עלי רייט למרות המוניטין שלו בסאטירה חריפה, ל-W.S. גילברט לא הייתה יד חופשית לבקר את אנגליה הויקטוריאנית. חלק מהמטרה של עולם ה'טופסי-טורבי' שהוא טיפח היתה לשמור על הקהל שלו נחש כשבקיאתו ניכרת. תמיד יש רמות חדשות של עמימות שניתן להציג הן בהודעות והן באפיון הדמויות. וב"HMS Pinafore", שמנושאים היא מערכת המעמדות האנגלית וההשלכות האכזריות של אקראיות הלידה, אין גיבורים או נבלים מובהקים. למעשה, דיק דדה, ה"נבל" לכאורה הוא בעצם האמת היחידה של אמיתות לא נוחות. קפטן קורקורן עשוי להוות מודל קפיטן בהתחלה אבל מתגלה כמשהו אחר בסופו, כמו כן מטפס קונבנציונלי במהלך הדרך. בצורה הגרועה ביותר, סר ג'וזף פורטר, אדון צי המלכה, עשוי להיות פרוגרסיבי בדרכים מסוימות, אך הוא ליברלי מתנשאה ברבים אחרים, שעדיין נסוג לפריווילגיית מחלקת כל פעם שהוא פוגש דחייה מהמחלקה העובדתית. בסופו של דבר, אנחנו לא בטוחים האם 'פטריוטיזם' וערכים חברתיים עכשוויים הם אובייקטים של שבח או לעג, או שניהם, פרספקטיבה מטושטשת שבעזרתה מוצא סאליבן חלופות מתוקות מרושעות של ההגדרות.

שחקני ומקהלת "HMS Pinafore" באופרה הולנד פארק. צילום: עלי רייט

החריפות של דרמה של גילברט הסתפקה במשך עשורים רבות על ידי החבורה של רבות מההטבעות המתמשכות של דוילי קארט. אולם הרצון של הפקות חדשות, כמו זו, להעביר את ההפקה לעידן אחר, שחרר את הרוח הרדיקלית של המקור שוב. כאן אנחנו מוצאים את עצמנו בשנות ה-40, עם מדים ימיים, אופנה נשית וסגנונות שיער מהדהדים את מלחמת העולם השנייה. אבל סבורנין נכון לעשות את הפיתוי ללכת רחוק יותר ולהכניס כל התייחסות סאטירית עכשווית. החשבון של סר ג'וזף פורטר על עלייתו מה office-boy לאדמירליות מצביע על מקסימות חסרות מאופנות עם הפוליטיקה שלנו ('תמיד הצבעתי על קריאתה של המפלגה שלי, ולא חשבתי להתחשב או לחשוב עבור עצמי כלל.') כשכל כך הרבה מנהלים מתעשים על הטקסט בגלל חוסר אמון בסיסי, זה כל כך מרענן למצוא אחד שעדיין סומך על המקור להעניק את הסחורה.

פיטר קירק כבר הבروبקסטרא וכוללת "HMS Pinafore". צילום: עלי רייט

זו הפקה שמניבה יותר ממשקלה – ממש. ישנם רק שנים-עשר חברי מקהלה לכסות את הצוות וכל האחיות, בני הדודים ('שאותם הוא מחבר עשרות') ודודות. התזמורת גם היא מהצד הקטן. אבל זה לא משנה את האיכות מה שהועמד. המשחק והשירה בקרב המקהלה הם מצוינים באופן אחיד, ודייוויד הולסטון כוראוגרף במיומנות את העניינים לבליל מתמיד של תנועה נותן את הרושם המובהק שיש יותר אנשים על הבמה ממה שאתה חושב שיש. סבורנין הבטיח שהקסט השתמש במדרכה שמסביב לתזמורת בצורה טובה, ובעוד שההצעות של חיים על הסיפון היו מועטות, התלבושות היו מפורטות ומשכנעות. הטמפו הוא מהצד המהיר, ולא רע בכלל, אבל זה לא מונע מכמה סולואים טעימים לבלוט מתוך המרקחות הרחבות, במיוחד מהקלרינט.

לוסי שאוופר (מיסיס קריפס) וג'ון סבורנין (קפטן קורקורן) ב"HMS Pinafore". צילום: עלי רייט

בין סולנים לא כל הקולות הכי יפהים, אבל הם עדיין אפקטיביים בתפקידי הם. סבורנין מגיש העמדה של קפטן האוניה שמדגים את יעודו הקומי המומחה ושלטון טבעי על הבמה. הוא גם עבר על 'Fair Moon...', המספר המדיטטיבי הקשה הפותח את מעמד ה-2, עם טיפול אמיתי. בורקהארד מוצא מספיק הומור והיגוי מדויק להעביר את הסאטירה של סר ג'וזף לקהל. זה תפקיד שיותר מצחיק, ככל שמשחקים אותו בצורה יותר רצינית. הוא גם הכניס רמז להומוארוטיזם להערכה שלו על המלחים שיכול היה להדרש יותר מידע עליו ללא איזון דברים. ניקולס קראולי היה נוכחות חזק כדיק דדיאי הנרקיסי, ההופעה הלא-ניתנת לזיהוי מהתפקידים האחרים ששיחק באופרה הולנד פארק. לסיכום, פיטר קירק מצא את המיזוג הנכון של כעס ישר וחזון רומנטי לתפקיד הטנור הראשי ראלף ראקסטרואו, הטאר הרגיל שאוהב את בתו של הקפטן.

כבתו המוזגית, יוספין, ליו אוונס, נולדה להדגיש את ההיבט הרציני יותר של התפקיד, לחקור את הקונפליקט בין רומנטיקה להיגיון שהיא עומדת בפניו, אך הייתה מהירה להפוך את השוויונות המעורפל של סר ג'וזף לטובת שלה. סופי דיקס עשתה עבודה סולידית כבת דודה הבי; ולוסי שאוופר, טרייה מ-"Little Women", גירשה את הבמה כ"פית ברקוק", במספרים שלה שלא היו מספיקים.

זו הפקה שמגיעה לה להצליח ולהיות מחודשת בשנים הבאות. היא מצליחה ליצור את האיזון הנכון בין הטקסט והזמנים ומעבירה אותו עם מיומנות טכנית גבוהה והצהרת התלהבות. אך בסופו של דבר, כשהשמש שקעה מעל המצבארם של הולנד פארק, היה מספיק להירגע לתוך השטף המבעבע של מיומנות שמחה, ו"לא משנה מדוע ואיפה..."

אתר אופרה הולנד פארק