סקירה: אם היה לנו עוד קצת קוקאין..., פסטיבל Vault ✭✭

אם היה לנו עוד קצת קוקאין, הייתי יכול לספר לך כמה אני אוהב אותך

פסטיבל וולטס,

22 בפברואר 2018

2 כוכבים

אתר פסטיבל וולטס אם אי פעם הייתה הפקה שנראית ומרגישה שונה לחלוטין במעבר למקום אחר, זו היא ההפקה הזו.  לאחר שיצרה רושם בולט בחלל הקטן והחמים מעל ה-Old Red Lion במלאך, איסלינגטון, המחזה נבחר על ידי פסטיבל וולטס של השנה, וניתן לו חלל גדול ומרווח ביחס לרושם הנרקוטי שלו, לתוכו הוא משך קהל גדול בהרבה.  והתוצאה?

ובכן, להתחיל בזה, המראה הראשוני של הסט ה'מרי פופינס'-י של ג'ורג'ה דה גריי עם תלבושות הקומיקס של הלואין, המוארים בעיצוב התאורה של דרק אנדרסון ושילה מרפי, בעוד שעיצוב קולו של ג'ון מקלאוד מתפשט דרך אוזנינו, מעניין דיו.  אנחנו משתעשעים.  וכאשר אלן מהון וג'וש ויליאמס מתחילים להחליף דולקים תיאטרליים, אחד מהם עושה תפנית איירית כשהוא מגלם את ה'זקן' האוריש שניסה לשמור את הנער הצעיר שחסר ניסיון להישאר על דרך הישר, בדומה למיטב התבניות הדרמטיות הקריקטוריות של שו, אנו חשים אפילו תחושת היכרות נעימה הן עם המצב והן עם הדמויות, כשהם מבדחים את כל מה שיקר לנו, ממש עד לאורח חיינו הבריטי במהותו המקודש ביותר.

אבל התחושה הנוחה הזו לא נמשכת.  אנו במהרה נעשים מודעים כל כך לעובדה שמה שבוודאי עובד כמוקד ממוקד בצורה בולטת בעיצוב הבמה באיסלינגטון, התכונה המרכזית של הגג המשופע שניתן כל כך בקלות לדמיין שיש לו ריכוז מרגש להפליא במתחם הקטן של ה-ORL, כשהוא ממוקם סוף-על בראש מפרץ פרונט-סטייל עם שטח רחב של ישיבה מדורגת במאות פונה כלפי, פתאום יש לו השפעה שונה לחלוטין.  במקום למצוא את עצמנו מרותקים מהמציאות המרשימה של המיז-אן-סצנה, במהלך כל 70 הדקות של הביצוע, אני לדוגמה נזכרתי יותר בהפקת 'טוסקה' של ג'ונתן מילר ל-ENO, בה הוא מיקם את הפעולה על פלטפורמה מרכזית משתפלת לכיוון, עליה כלשת ג'ו בארסטו היו צריכים לאמץ תצורת רגליים-חזקה-כמו-סגנון, בתלבושות האיטלקיות המרשמות של שנות ה-1940, בעוד הם מעבירים ביסוד אישי את תחנות ספקני השוק הדליל של פוצ'יני.  הם התקיימו, כי - הי - זה אופרה, ושום דבר לא באמת אמיתי באותה הצורה הכי פנטזיונית ולא טבעית של צורות אמנות.

לא כך כאן.  לא עם פאדי ועוזרו הלא-אירי שמדברים ברהוטות איך העולם עשה להם עוול במונחים ברורים.  אנחנו אמורים להאמין במציאות שלהם, אנו אמורים לדאוג. מול זה, ההחלקה והגלישה המתמדת על רצפות הגג, ההתפשטות המסוכנת המתמשכת לעבוד על איזון ומדרכות, הם לא יותר מהסחת דעת ואובדן זמן.  חינן מת החרטה.  ישנם כמה מרכיבים של סיפור מרתק כאן - במיוחד בסיפור על הגניבה מהמשפחה - אבל אלה אבודים ללא סוף בשל החרדה הנופלת אם ואיך הקסטה יכולה לעבור לפתח היצירה לפני שהיא מתנדנדת מהמשוכה ולתוך... אותנו.

אה, טוב.  זו הייתה רעיון נחמד.  זה אכן היה נראה טוב, בתחילה, עם הפקה פשוטה אך יחסית ברורה של תומאס מרטין לתסריט הנישא של ג'ון אודונובן נראה אולי כמון משהו יותר ממה שהוא.  מצער, רעיונות נחמדים בלבד אינם יוצרים תיאטרון.  אם היה לנו עוד קצת קוקאין, אולי המחזה היה נראה הרבה יותר טוב. אבל לא היה לנו. וודור קרול קינג.... 'על הגג'.