סקירה: אני לא רץ, התיאטרון הלאומי ✭✭✭

ג'ניפר כריסטי סוקרת את 'I’m Not Running' מאת דייוויד הייר שמוצג כעת בליטלון בתיאטרון הלאומי.

שיאן ברוק ב'I’m Not Running'. צילום: מארק דואט

I’m Not Running

ליטלון בתיאטרון הלאומי

9 אוקטובר 2018

3 כוכבים

הזמן עכשיו I’m Not Running נמצא כעת בעונת הבכורה בתיאטרון ליטלון. הוא נכתב על ידי דייוויד הייר, ותיק כתיבה בריטי מאז 1970 ומצטרף לאחרים באוסף הדרמות הפוליטיות שלו כמו The Power of Yes.

המחזה הזה אמור להיות אפי, אך הוא נאבק למלא את החלל המסופק מהכתיבה ועד התפאורה. יש ערך בידורי במשפטים החדים ויש אמירה פוליטית על מצב הספקנות הפוליטית אך אין די עומק בסיפור כדי להפוך מחזה זה לאפי.

שיאן ברוק ואמקה אוקפור ב'I’m Not Running'. צילום: מארק דואט

בתוך התיבה המסומנת 'שיח פוליטי' יש גם חקר של שני מערכות יחסים שבורות וההדים שלהם לאורך העשורים: אהבת נעורים שלא הלכה כשורה כמו גם יחסי אם ובת דחויים. פולין גיבסון בהחלט פועלת בורחת מעברה גם אם אינה בורחת למיינוי פוליטי.

שיאן ברוק כמעט ולא יורדת מהבמה בתפקידה כפולין גיבסון. זהו הישג רציני של סיבולת שכן רוב הסצנות הן דו-נקודתיות והפעולה מסתובבת בין זמנים וקווי סיפורים. ברוק מתמודדת עם הסצנות המטעונות בלהט אבל באמת בולטת בדיאלוג האנרגטי והקליל יותר שלה. דמותה היא כריזמטית כפי שכל פוליטיקאי טוב אמור להיות.

שיאן ברוק ואלכס האסל ב'I’m Not Running'. צילום: מארק דואט

ג'ק גולד הוא אהובה מהאוניברסיטה שהופך להיות יריב פוליטי שלה. את גולד מגלם אלכס האסל כגבר חסר ביטחון מאחורי מראה עמוד המפלגה. האסל מגיש את השורות החלקלקות באלגנטיות שמסגירה את חוסר הבנתו של גולד את טבעו המפריט של המילים שלו.

שתי הדמויות הללו מורכבות ובכל זאת העומק שלהן מוסתר מאחורי שכבות של מילים ועלילה וקשה לחבוק אותן במלואן.

ג'ושוע מקגווייר ב'I’m Not Running'. צילום: מארק דואט

זה אינו המקרה עם התפקיד של יועץ הספין הפוליטי סנדי מיינוט שמגולם בסימפטיות על ידי ג'ושוע מקגווייר. במקרה של מיינוט אין דו-משמעות, אך האם פרטי נטיותיו המיניות היו נחוצים באמת לקידום העלילה?

עיצוב הסט על ידי ראלף מאיירס תומך ברעיון ההכלה. על במה חללית עומד בונקר בטון על מרכז. גודל הקופסה מצמצם את שטח הבמה לפחות מחצי. כשמתחלפות הסצנות, הסט מסתובב וחדר חדש מתגלה. זהו מכשיר מתוחכם עם הזמן שלוקח לסובב מכוסה מספיקים על ידי ג'ון דריסקול עם תצלומי אינפורמציה שלו או המוזיקה האותנטית שסיפק אלן ג'ון.

אולי צעד רחוק מדי לחשוב שהסרת הקופסה בסיום המחזה נועדה לסמל את הרגע שבו גיבסון סוף סוף מפסיקה לברוח מהעבר כדי לרוץ אל עתידה.

בסך הכל I’m Not Running נעים מספיק, אבל ישנם עניינים יותר דחופים בפוליטיקה הבריטית שצריך לטפל בהם באומנותית.

הזמן עכשיו עבור I'M NOT RUNNING