ביקורת: Indecent במפעל השוקולד Menier ✭✭✭✭✭

חתול התיאטרון שלנו, ליבבי פורווז, יוצאת למפעל השוקולד מנייר כשהוא נפתח מחדש כדי לסקור את המחזה של פולה ווגל שזכה בפרס פוליצר 'בלתי מוסרי'.

אלכסנדרה סילבר ומולי אוסבורן ב'בלתי מוסרי'. צילום: יוהאן פרסון בלתי מוסרי

מפעל השוקולד מנייר SE1

✭✭✭✭✭

הזמנת כרטיסים

אפוס של תשוקה וביצוע

הנה החיים, ההיסטוריה, תשוקה תיאטרלית, נדידות גדולות ורומנטיקה לירית בגשם. הנה כעס והומור ואהבה ויאוש, בדיחות וחיוניות וסטירה בעין נגד צביעות ודעות קדומות, ורבים מסרים מהמאה ה-20 למאה ה-21. במקום לחזור בזהירות עם להיט מרגיע, מנהל האמנותי של מנייר, דיוויד בבאני, החליט - נשימה עמוקה - להצגה ברודווי אמריקנית-יהודית חדשה על סקנדל משנת 1923 על מחזה לסבי ביידיש משנת 1907, ותוצאותיו בשנות ה-40 בעליית הגג בגטו לודז'. זה היה יכול להיות מכירה קשה, אף על פי שהמחזאית פולה ווגל זכתה בפוליצר ב-1998 ועם הבמאי-שותפה רבקה טייכמן זכתה בטוני בדיוק לפני הקורונה.

אפשר להבין למה, ומדוע זה יגיע לרשימות האוליבייר. זה תענוג, מלא חיים ורגש. קו שקט של שמונה דמויות אירופיות כאורות נרות יושבות כפסלים ואנו נכנסים ואז קמים, נמתחים, האפר סביבם מתפזר כשנגן הכינור מתחיל ונמא יא (פינבר לינץ') מתנצל ומסביר שהוא רק מנהל במה, אבל יש לו סיפור לספר, והשחקנים יעזרו לו. הם כבר רוקדים עכשיו, אקורדיון וקלרינט מעצימים את נגינת הכינור הקלזמרי הכואבת, והסיפור מתחיל. זה מספר איך מחזה ביידיש, אלוהי הנקמה (גוט פונ נקמה), רץ מסנט פטרסבורג לברלין לקונסטנטינופול לניו יורק, וחזרה לפולין בשואה כאשר מחברו, שלום אש, אסר על ביצועו לנצח. או עד שפולה ווגל, סטודנטית שמצאה בזהות הגאה שלה ב-1974, מצאה אותו בספריית האוניברסיטה והתפעלה. במשך עשורים זה דיבר אליה על תפיסת אהבה: סיפור לירי, נלהב, חורג מהמסגרות מהשטעטל, על בתו הוירגינלית של בעל בית בושת שמתאהבת באחת מנשותיו ומזרזת את האב לזעם המוציא מתוכו את מגילות הברית היקרות שעלו לו "על הגב והברכיים" של הבנות שלו.

החברה של בלתי מוסרי. צילום: יוהאן פרסון

מהיר תנועה, הזמן והמקום מאותתים בכיתובים בגב הפרוזניום המצוייר, הצוות מראה לנו את הצגת המחזה הראשון של אש החרדה בפני זקנים ספקנים (נרטבים בתור בנות מאוהבות, מבריקים להפליא). חזוני מבינים שהם "צריכים מחזות ביידיש לייצג את העם שלנו, לדבר על חטאינו. מדוע תמיד היהודים צריכים להיות גיבורים?" אחרים חוששים - בפריסיה - באמתובדות שפתיחות זו תתניע אנטישמיות. אבל כפי שאומר אש, "עשרה יהודים במעגל מאשימים אחד את השני באנטישמיות" הוא דבר די נורמלי. וזו שנת 1907: ברלין בוודאי יאהב את זרימת המיניות האמיצה? "כל מה שגרמנים יכולים לדבר עליו הוא ד"ר פרויד!" הקבוצה הופכת בקצרה לקברט ברלינאי, כולל פיטר פולי-קפראו עם הזקן שלו תחת כובע נוצות מרהיב.

הוא רץ בכל רחבי אירופה, הסצנה הדרמטית האחרונה משחזרות בכל זווית כשהצוות המשתחרר מייצג את הסיבוב בבירות האירופאיות, הנערות הצעירות (אלכסנדרה סילבר ומולי אוסבורן) מתעלות את עצמן לסצנות האהבה הכומרות והיפות לפרקים. אז זו השנה 1920 וסטטן איילנד, כשאהוב ללימיי (בשלב זה אנחנו מאוהבים בטיילור הנאמן הפך למנהל במה ובחכמתו האנושית) עוקב אחר אש דרך שער החירות. בפרובינסטאון ובגריניץ' וילג' המחזה, ביידיש, מוצא כל כך אהדה בקהילה שהתורגמה מתורגמת לפתיחה בברודוויי. שחקנית מקורית אחת לא יכולה להתמודד עם אנגלית מספיק טובה והיצרנים רואים שהם לא יכולים לאפשר לה להישמע כמו "נערה מהספינה". זוהי תקופת הג'ז. מהגרים חייבים להאמריקאן...

החברה של בלתי מוסרי. צילום: יוהאן פרסון

ניו יורק, עם זאת, יותר ניתנת להלם מאירופה הישנה. השחקנית האמריקנית הנחלפת מתרגשת מהזדמנות להדהים את הוריה עם הלסביות, בעוד לם ממלמל מאחורי הקלעים שכל האהבה היא אהבה - "כשיבוא המשיח, אני חושב, לא יהיה שנאה..". בעיות מתחילות: "יהודים, פולנים, קחו את הזוהמה שלכם חזרה לארצכם..". בפשיטת נחישות הסגן מתפרצת בליל הבכורה, קצין באיאלי מתבלבל מאחורי הקלעים. השחקנים העצורים סובלים מפסק דין מפורסם הדורש שאמריקאים יקבלו רק מחזות "ישרים ובריאים". באחת מהאירוניות הרבות של הסיפור שבקומפול שלה, היא דרשה על ידי הדרשה של רבי סילברמן שעורר את המחאה.

לימיי חוזר לאירופה, ולבסוף מוצא את עצמו בגטו בלודז', משתף את הפיסות האחרונות של הלחם כשהקבוצה במרדנות מעלה קטע מהמחזה, מורשתם. אנו יודעים מה משמעו צליל חד מהכלים: עוד פשיטה, עוד שורה נוראית מהדהדת את התור של סטטן איילנד מבפני עשרים שנה. הנערות, אף על פי שהן רק בחלום, רוקדות ומתחבקות, לבנות וחסרות תמצית וחרותיות כגשם אמיתי יורד.

עד 27 בנובמבר