ביקורת: מרשה - ילדה שעושה דברים רעים, תיאטרון ארקולה ✭✭✭

מרשה - ילדה שעושה דברים רעים

ארקולה סטודיו 2

13/08/15

3 כוכבים

כאשר אנו מגיעים להופעה האחרונה בפסטיבל גרייםבורן, ניתנים לנו מסכות הנושאות את דמותה של ילדה מצוירת גס ומתבקשים ללבוש אותן במהלך ההופעה, וכן לומר 'שלום למרשה' אם היא מתקרבת אלינו. בתוך הסטודיו לתיאטרון, מספר שחקנים כבר פזורים בכיסאות עם מסכות שונות, והקיר האחורי מתמלא בציורים נאיביים זהים של אותה ילדה קטנה. השחקנית שמגלמת אותה, עומדת עם הגב אלינו, עסוקה בציורי צבעונים עליהם. האם אנו לכודים בתיאור פשוט של ילדות, גרסה של ילדה לאדריאן מול, או משהו שונה לחלוטין משני אלה?

האורות יורדים, אנו עוטים את המסכות שלנו ומרשה (טילי גאונט) פורשת מדשאה מלאכותית. היא מציגה את עצמה במבטא כפרי (דבון?) ומה שאחריה הוא רצף של מפגשים סיפוריים לכאורה בסביבה כפרית אידיאלית - אפילו מצוירת - במפגש ראשון עם גברת הור (ויקטוריה גריי), בעלת החנות המקומית, לאחר מכן עם חקלאי זועם, מר מאדדונלד (ג'סיקה גילינגווטר), ובסוף עם אמא, סוזן (קרי-לין דייץ), שאינה רוצה שטילי תתקרב מדי לתינוק בעגלתה, ולבסוף עם סוזן, בעלה ג'וני (שרה ביילי) וגברת הור כשהאחרונים מתכוננים לעזוב את העיר לחופשה ולהפקיד את הילדה בטיפולה של גברת הור. במהלך רוב הפעולה ישנו חד-קרן - או לפחות שחקן (רייצ'ל ביינטון) בחליפה לבנה עם ראש חד-קרן מסתכל מאוד - שיושב בודד בצד אחד של הבמה, כאילו שומר על בטיחותה של טילי.

אבל כל לא כפי שהוא נראה באידיליה הכפרית הבנאלית והנאיבית הזו במכוון. נוכחים מגוון של אפקטים ממרחק מההתחלה. רק מרשה מדברת – כל המתקשרים שלה שרים בצורה של רסיטטיב מוגבה שמשתנה לפעמים לאַרִיוסו בלי לפתח לגרסה מלודית שלמה. רקע קולי מספק מגוון של רעשים מתאימים כמלווים לכל פרק, וסדרה של הקרנות חזותיות, באותו סגנון פָאוּ-נַאִיֶף כמו הרקע, מספקת הצהרה מילולית מועילה לפעולות המתקיימות דרך דיבור וקול. לבסוף המסכות מספקות הפכת דפוסי התיאטרון היווני – במקום ליידע אותנו על טבע הדמויות המתוארות, הן מספקות דימוי מתעמת למרשה של עולם שהשתנה כולו לדמותה שלה.

סדקים מופיעים בעולם המושלם מדי הזה. מר מאדדונלד הוא בהחלט לא הארכיטיפ השמח מר מקדונלד שאנחנו מכירים מעולם השירה לילדים, יכול להיות שהחד-קרן מת או לא, סוזן חוששת שטילי מגלה עניין אובססיבי בתינוק שלה, וגב' הור אולי גרמה להיעלמות ילדים. בהדרגה, ביטחוננו נרקב במי ומה להאמין. היכן נמצא המספר האמין? האם כולם במחזה (ועל ידי השלכה בחיים) פשוט מסתתרים מאחורי הסוג מסכות שאנחנו עצמנו לובשים?

הטון מחשיך בצורה משמעותית כאשר אנחנו נכנסים לעשרים הדקות האחרונות של החלק. בהאפלה הדמויות האחרות פתאום משנות מצג ומגלות את פחדיהן ממרשה כדמות זדונית ולא כהתגלמות תמימות חסרת גיאן. כשאורות חוזרים מרשה אינה כפי שהייתה קודם, ובמהלך המופע אנחנו מוזמנים לשקול מה שצפינו לפניכן מחדש. האם החצי הראשון היה פיסת הקרנה או פנטזיה או זיכרון מקולקל? האם מרשה חופשייה או כלואה בעקבות פשע? האם הסְפָּר סיפור שאנחנו צריכים למצוא את עצמנו בו הם מה שהם נראו? ואם לא, האם כל מה שאנחנו יודעים הוא בסימן שאלה, בלי פתרון סופי? איזה 'מסר' או תוכן אנחנו צריכים לקחת מהמופע כולו?

אלה מים עמוקים לטבול בהם, וכפי שמרשה מספרת על פרק בו היא שוחה בשקט באגם לפני שהמזג האוויר והדגים סביבה הופכים מכוערים, כך גם הקהל מוצא את עצמו במצב של בלבול בסוף. מחאנו כפיים לבישות ביצוע מרכזי מבלי לדעת בדיוק מה עוד אנו מוחאים כפיים. למעשה, 'טופס המשוב' עם שבו נשלחנו מהאירוע רומז שזה עדיין 'עבודה בתהליך' מאוד הזקוקה לתקופת זמן נוספת בסדנה לפני חשיפה לקהל.

אין ספק שהמופע בן השעה הזה גרם לכולנו לחשוב ברצינות על נושאים חשובים באופרה עכשווית, הן טכנית והן פילוסופית. בראש ובראשונה יש עניין האם זו אופרה בכלל, ולכן מה אופרה כיום אומרת. הדמויות ששרות למרשה נשמעות כאילו הן ברחו מפיטר גריימס של בריטן או טורן הסקרו. הגדרות המליסמטיות ההרים נותנות רמז לערב משמעויות מסוימות ולא מקובלות מאחורי אידיליה כפרית מתנהגת בשורה הראשון, אבל אנחנו מדברים כאן הרבה יותר על חיזוק תחושה מאשר תודות, הגבהה של אווירה כבאופרה שמזכירה מוזיקה לסרטים, ולא התנועה הבלתי נמנעת וההכרחית ממילים למוזיקה שמוזהה שאני רואה כהכרחית בכל הגדרת אופרה, בדיוק כפי שהיא חיונית בכל צורת תיאטרון מוזיקלי. בשלב הנוכחי אנחנו עדיין מדברים על 'סיפור עם מוזיקה'. אחר כך יש עניין של משמעות. הבמאי מרטין קונסטנטין והכותב אלן האריס מציגים את הערב כמדיטציה על משמעות יופי ותמימות עם ההצעה שאנחנו מהר מדי נופלים לדעה קדומה כלפי אלה שמוגדרת חברתית ככוערת או אשמים; בעוד יופי ואמת יכולים להימצא במקומות לא צפויים אפילו ובמיוחד - בפרספקטיבות המקולקלות של חולי נפש או לקויי גוף. זו עבודה חשובה ומאתגרת כנגד האינטואיציה - משהו שבדיוק צריך להתופס עוגבים באופרה עכשווית. אבל לא ברור לי אם מרשה בצורתה הנוכחית מספיקה תלת-ממדית בכדי לקחת אותנו מזמן פתיחה על הדרך הזו של גִלְיוּן עצמי. האפקטים של התרחקות, כמו חכמים ומעוררי השראה כשהם, משאירים את המוצר הסופי יותר מדי דמוי דו-ממדי, ממש משחק של מסכות. כדי לחשוב על נושאים קשה אלה, אנחנו צריכים גם להרגיש אותם: הרגע הדינמי והמשנה הוא התמונה הייחודית של התאטרון וההצדקה להביא את כל צורות האמנות בכשרה באופרה - מה שווגנר קרא לו 'יצירת עבודה שלמה של אמנות'. בסופו של דבר לא היה לנו מספיק מורכבות של דמות ופרט כדי לדאוג מספיק לגבי הסיפור של מרשה כסיפור יותר מאשר כרעיון.

כך שבעוד זהו ערב מאתגר בתיאטרון במובן הטוב ביותר, הוא נשאר לא שלם ולא גמור ומזמין מקצה שיפורים והרהורים נוספים מצד השחקנים המוכשרים והיצירתיים של המופע.

גלה עוד על פסטיבל האופרה גרייםבורן בתיאטרון ארקולה