סקירה: אדום, תיאטרון ווינדהאם ✭✭✭✭

פול ט דייויס סוקר את אלפרד מולינה ואלפרד אנוך במחזה 'אדום' של ג'ון לוגאן בתיאטרון ווימדם.

אלפרד מולינה (מארק רותקו) ואלפרד אנוך (קן) ב'אדום'. צילום: יוהאן פרסון אדום תיאטרון ווימדם

16 במאי 2018

4 כוכבים

הזמינו עכשיו

בוהק אינטלקטואלי, מטפטף, (לפעמים ממש), עם יצירתיות, מחזה של ג'ון לוגאן על מארק רותקו מקבל תחייה מבורכת במיוחד, בימוי מייקל גרנדג במהלך עונה חדשה בווסט אנד. בשנת 1958 הוזמן רותקו לצייר סדרת קירות למסעדת ארבע העונות בבניין סיגראם החדש, כשהמטרה שלו הייתה ליצור ציורים של מדיטציה עמוקה, "תקשורת עם המציאות הטרגית של ההרס האנושי" כפי שציין סימון שמה בתכניית ההצגה. המחזה עוקב אחרי התפתחות הקירות הללו, אבוסים באדום, וויתורו של רותקו על ההזמנה לאחר שביקר במסעדה וגילה שהאנשים פשוט... אוכלים ומפטפטים.

אלפרד אנוך (קן) ואלפרד מולינה (מארק רותקו) ב'אדום'. צילום: יוהאן פרסון

עגמת הנפש והאושר שביצירה, הגנה על האומנויות, האתגרים שמציגים בפני רותקו והאיום מדור חדש של אמני הפופ מניעים את העלילה והמחזה. הסיבה העיקרית לראות את המחזה היא המשחק המעולה. אלפרד מולינה חוזר לתפקיד רותקו לאחר הצלחתו במחסן דונמר ב-2009, וזהו ביצוע מרשים וגבוה. נלהב, סרקסטי, אגוצנטרי, מצחיקה, הצללים והעובי של דמותו של רותקו מוצגים בשכבות יפהפיות. במיוחד היא ההדר של השקט שלו, אפילו כשהוא פונה לגבו לקהל, הוא מקרין גם סמכות וגם ייאוש. כעוזרו קן, אלפרד אנוך מרשים באותה מידה, לפעמים תמים, מנסה להדביק את דרישותיו של המורה שלו, ומנווט את הכוח לשאול האם הקירות טובים מדי, נרתע מהתרוצות של תוקפנות מילולית והגנה של רותקו שנגרמו על ידי הערות מזדמנות. במיוחד קולות שני השחקנים הם מפוארים, צובעים את האולם במילותיו של לוגאן, מכים כל תו בצורה מושלמת, נהנים מהתיאורים של גווני אדום, משחק מילים ותשוקה לדיון.

אלפרד מולינה (מארק רותקו) ואלפרד אנוך (קן) ב'אדום'. צילום: יוהאן פרסון

עיצוב התפאורה והתלבושות, המכבש את הסטודיו של רותקו, הרחק מהאור הטבעי, הוא עוד הישג לכריסטופר אורם, ומעצב התאורה ניל אוסטין הציג לי יותר גוונים של אדום משחשבתי שאפשרי. יש סצנה נהדרת שבו רותקו וקן מכינים קנבס לציור, וברגע שרותקו בחר בדיוק את המוזיקה הנכונה לעבוד עליה, (בחירות המוזיקה מצוינות בהפקה זו, מתפשטות בכל האולם), השחקנים מתחרים אחד עם השני במילוי הקנבס, צבע מתקלח על כל אחד מהם, ומסתיים מזיעים ונשמרי נשימה. זהו רגע מרהיב, וכשאני מכיר בכך שזהו מחזה של דיון, הייתי רוצה שהתסריט ישוחרר מעט יותר. הרגשתי שלא ידעתי הרבה יותר על האמן בסוף מה שידעתי בתחילת הביצוע של תשעים דקות, ובזמן שקן מגלה את רצח הוריו ואת גידולו המאתגר, רותקו (ובצדק) נותר בעיקר תבוני בתגובותיו ובגישתו לחיים.

עם זאת, הזרם התת-רגשי של הדיכאון הגובר של רותקו, הפחד של "לחסום את האדום עם שחור", נסק ברגשות יפהפיים. זו הפקה שהיא חגיגה לעיניים ולאוזניים ושחקני ההופעה יוצרים רושם מתמשך בלתי נשכח כמו כל יצירת מופת.

הזמינו כרטיסים ל'אדום' בתיאטרון ווימדם