ביקורת: רומיאו ויוליה, תיאטרון ווסט יורקשייר ✭✭✭✭

חברת הצעירים. צילום: אנטוני רובלינג רומיאו ויוליה

תיאטרון ווסט יורקשייר

8 במרץ 2017

4 כוכבים

הזמן כרטיסים עכשיו

שכחו ממרפסות לאור ירח ומוזיקה עדינה - הסיפור של שייקספיר על אהבה נידונה, רומיאו ויוליה, הוא בעצם סיפור שמונע מאנרגיה ותשוקה; האנרגיה הלוהטת של אהבת נעורים מניעה זוג צעיר ותמים לאיחוד שנראה כחפוז ופזיז; תשוקה ושנאה בין שתי המשפחות הנלחמות שלהם קורעות את האיחוד הזה. בהפקה זו של תיאטרון ווסט יורקשייר הבמאית, איימי ליץ', הכירה בכך והאנרגיה הזו מתגלמת על ידי מקהלה קהילתית של עשרים צעירים מוכשרים מקומיים שעושים עבודה מצוינת. כלוחמים וכורעסים, האנרגיה והתשוקה שלהם זוהרות בעקביות לאורך כל ההופעה, מסצינות של משחקים משתוללים שמתפתחים לאלימות כנופיות, לריקוד לדונה סאמר במסיבה של קפולט, לתמונה סופית ובלתי נשכחת כשהם מחזיקים את הטלפונים הניידים בסלוט מפחיד למתים. זה כוריאוגרפי, זה ממושמע וזה מוסיף כוח להפקה של מחזה על אהבה שבו שייקספיר השקיע חלק מהדיאלוגים הכי ארוכים שלו על הנושא.

טסה פאר (יוליה) ודן פאר (רומיאו) ברומיאו ויוליה. צילום: אנטוני רובלינג

זוהי מסורתית מחזה שמציב את השאלה כיצד להכניס לתפקידים הראשיים שחקנים שהם גם צעירים מספיק כדי לשחק אותם, אך גם בשלים מספיק כדי לאמץ את הדקויות של הטקסט; כאן שני הכוכבים מתחייבים 100% לאתגר הזה. דן פאר כרומיאו מחדיר את נאומיו עם אומץ מרדני של תלמיד כיתה, טסה פאר כיוליה יש כמעט צליל חרדה, שמגיע לפעמים להיסטריה בקולה כאילו היא מבינה את עוצמת רגשותיה ואיך הם מעמידים אותה במצב בעייתי; בסופו של דבר שניהם מצטיירים כקורבנות לא שמחים המונעים על ידי הזרמים של ריצה, התנגחות וצעקות שמתרחשות סביבם.

אלקסי ווקר (מרקוציו), טכיה ניואל (טיבל), דן פאר (רומיאו) ולורנס ווקר (בנבוליו). צילום: אנטוני רובלינג

בשאר השחקנים, ליץ' עשתה כמה בחירות מעוררות מחשבה; אלקסי ווקר כאישה מרקוציו נותנת לדמות תחושה רחובית ומעשית שמוסיפה מימד שונה מקצה לקצה לדיאלוגים המגעגים שלה ומוסיפה משמעות חדשה לקרב שלה עם טיבל. אולוון מאי כגננת נלהבת האם רוורנד לורנס מופיעה כבעיה של מי שכוונות טובותיה פשוט לא יכולות להתמודד עם האלימות והשנאה של הכוחות שמסביבה. יש לציין גם את נטלי אנדרסון כאישה נוצצת ומרקקת, ליידי מונטגיו, שלמרות העמידה המתנפלת שלה והפלרטוט עם טיבל, מצליחה איכשהו להעביר עד כמה היא רגשית כמו יוליה בתה שלה היא בעצם פעם הייתה.

קיאראן קלגרן כפריז. צילום: אנטוני רובלינג

תפאורה בטון בולטת של היילי גרינדל מעוררת את אזורי הישיבה המצוירים של ערים סובלות, תאורה מלחוזת ועשן מביאים לחיים קיץ חם בכל מובן כשהצעירים רצים, מתרוצצים, קופצים וקופצים בכל הכיוונים.

בהפסקה ובסוף- במיוחד בסוף- הקהל, שכלל הרבה צעירים, התפרץ עם תשואות ספונטניות, קריאות עידוד - זו הייתה התגובה המושלמת להפקה המהנה הזו.

עד 25 במרץ 2017

רכישת כרטיסים לרומיאו ויוליה