סקירה: הנשיקה של רובינשטיין, תיאטרון Southwark ✭✭✭✭

סופי אדניט מבקרת את ההצגה 'רובנשטיין קיס' המוצגת כעת בתיאטרון סאות'וורק פלייהאוס.

הנרי פרופיט (יעקב) ואווה-ג'יין וויליס (רחל) בהצגה 'רובנשטיין קיס'. צילום: סקוט ריילנדר רובנשטיין קיס

תיאטרון סאות'וורק פלייהאוס

ארבעה כוכבים

הזמינו כרטיסים אנחנו נעים מהעבר להווה ושוב לעבר בתיאטרון סאות'וורק פלייהאוס עם רובנשטיין קיס בעודנו שומעים את זמזום ורעש של חשמל. האורות מהבהבים עם איזה עלייה בלתי מוסברת בכוח, עיצוב התאורה המוקפד והמשכנע של מייק רוברטסון מטיל צללים עמוקים על מצח, עיניים ועצמות לחיים, ומעניק לכולם שמתחת לשורת המנורות התלויים מראה יותר שלד.

זו מסקנה ידועה מראש, רמז לדברים שעתידים לקרות - אנו יודעים שיעקב ואסתר רובנשטיין (הנרי פרופיט ורובי בנטל) נידונים לכיסא החשמלי, רק צריך לדעת איך הם הגיעו לשם. הזרם החשמלי הזה, פקיעה ושריקה, הוא תזכורת מתמדת לאי-הנמנעות הזו; הזוג הזה הולך למות. ההפקה חשמלית גם היא.

דריו כואטס (מת'יו) וקייטי אלדרד (אנה) בהצגה 'רובנשטיין קיס'. צילום: סקוט ריילנדר

עשרים שנה לאחר ההוצאה להורג, שני צעירים נפגשים מול צילום מפורסם של החיבוק האחרון של רובנשטיין, בלי לדעת שיש ביניהם קשר שיעשה השלכות לאורך זמן. חיזור הצעירים משולב בפלאשבקים לעבר, כאשר אנו עדים לשנים האחרונות של יעקב ואסתר ולמעצרם הסופי.

מבוססת באופן רופף על המקרה של יוליוס ואית'ל רוזנברג בשיאו של מקארתיזם באמריקה, ההפקה הזו מסמנת את ההחייאה הראשונה של ההצגה בלונדון. הסביבה האינטימית של המקום משרתת את ההצגה היטב, כאשר הדמויות נדחפות לפנינו כדי להיחקר, בעוד הנרטיב מתנועע קד וחש בין שנות ה-50 וה-70.

שון ריגבי (דייוויד) והנרי פרופיט (יעקב) בהצגה 'רובנשטיין קיס'. צילום: סקוט ריילנדר

סיפורים, עובדות, חדשות מזויפות ואגדות עירוניות משחקים חלק גדול בסיפור ובהפקה הזו והערות הבמאי של ג'ו הרמסטון מבטיחות השוואה בלתי נמנעת לפוליטיקה הנוכחית - להסתכל על זרים ברחוב, או אפילו על אהובים, ולתהות על נאמנותם האמיתית. הכל מאוד מזכיר את ארתור מילר, מה שלפחות ככל הנראה אינו מקרי כי עבודתו מוזכרת מאוחר יותר.

אבל היכן שרובנשטיין קיס מתבלט לעיתים הוא באי ההתמודדות עם השיעור. הטקסט של ג'יימס פיליפס גולש לפעמים למוסרנות מוגזמת והסצנות הממוקמות בשנות ה-70 (הצד החלש של ההצגה) נוטות לכיוון המלודרמה. אך בעצם כך היא משרתת היטב את הטרגדיה הבסיסית של הסיפור; שיעקב ואסתר מתים, ללא טעם לכך, בשביל רעיון שהם אובססיביים אליו - למרות שיעקב מחשיב אותו כאחד הרעיונות הכי יפים בעולם.

רובי בנטל כאסתר מלאה באנרגיה וחיים, מגנטית לצפייה, וחצי מהסיפור שלה מתרחש בעיניים בלבד. יש חיבה אמיתית שמוקרנת ממנה, לכידה ביותר ממה שהיא אומרת; המבט העדין שהיא מעניקה לבעלה והרגעים אחרי מעצרה בהם היא מהססת, אבודה, שוברים את הלב. היא כל כך נחושה ומחויבת שאנו יודעים שתעקוב אחרי בעלה עד לקצה הסוף. במקום אחר בקבוצה, סטיבן בילינגטון כסוכן הבולשת פותר את המקסימום מהזמן מועט על הבמה כאיזושהי נכחות מאיימת בהדרגה מתפצפצת לחשוף צד אנושי, ואווה-ג'יין וויליס כגיסה של רובנשטיין גם היא מעולה, אם כי קצת מושמעת פחות מדי.

סטיבן בילינגטון (פול) בהצגה 'רובנשטיין קיס'. צילום: סקוט ריילנדר

אבל האבן האמיתית בכתר של הקבוצה הזו הוא שון ריגבי כאח של אסתר, דייוויד גירשפלד, האיש שבסופו של דבר בוגד ברובנשטיינים. הביצוע של ריגבי מרשים, מלא ברמיזות ומשכנע לחלוטין, מתבגר לנגד עינינו ככל שהזמן עובר, מגרד באשמה ומודע מדי למה שעשה. הסיפור הופך לפחות על הרובנשטיינים ויותר על הגירשפלדים, בזכות לא מעט עבודתו של ריגבי - סיפור על מה שמגיע לאחר הרגע של הבגידה והצורך לחיות עמו במשך שנים רבות שעלו.

למרות שאין בו מתיקות, זו הפקה מעוצבת בקפידה, נעזרת בקבוצה בדרגה ראשונה ובמיקום מתאים. מרגשת מאוד, רובנשטיין קיס נשאר דוגמה מצויינת לדרמה מודרנית בהחייאה המרגשות הללו.

עד 13 באפריל 2019

הזמינו כעת ל'רובנשטיין קיס'