ביקורת: This House, התיאטרון הלאומי בבית ✭✭✭✭

פול טי. דייוויס סוקר את המחזה של ג'יימס גרהאם, הבית הזה, עכשיו זמין להזרמה בפלטפורמת התיאטרון הלאומית בבית עד ה-3 ביוני.

צ'ארלס אדוארדס בתור ג'ק וודרהיל. צילום: יוהאן פרסון הבית הזה

התיאטרון הלאומי בבית

4 כוכבים

זמין להזרמה עד 3 ביוני.

פרלמנט תלוי, משברים כלכליים מעמיקים, חוסר שביעות רצון בקרב הבוחרים, גבולות קרב נמשכים על פי שיוך מפלגתי. המחזה המופלא של ג'יימס גרהאם, שהוצג לראשונה בשנת 2013, בוחן את שנות הפוליטיקה הסוערות שבין 1974-79, כאשר למפלגת הלייבור היה רוב דקיק שבין 4 ל-1, ומראה במיומנות את מכניקת הדמוקרטיה, ההסכמים והוויתורים. סגנונו הייחודי של לגרום להמונים לבצע העברת מידע הן בצורה מבדרת והן חינוכית בולט, תוך שימוש בטכניקות ישנות של לוח וגיר ושיחה כדי לצמצם שנים של חשיפה להפקה קצבית ומהירה.

המחזה מסופר ברובו דרך משרדי המצליפים של הלייבור והשמרנים, והקווים המעמדיים נמשכים בבירור מההתחלה. גרהאם משתמש בקווים רחבים כדי להציג את הדמויות, פולניות ומושיות עבור הלייבור, אופרה והתייחסויות צבאיות לשמרנים. אבל התמונה מתעדנת ככל שהמחזה מתקדם, והדרמה ניזונה מהאירועים המדהימים שקרו - ההתאבדות המדומה של ג'ון סטונהאוס, ההצבעות אם להישאר או לצאת מהאיחוד האירופי, ההסכם הג'נטלמני של התאמה, שהופך לקריטי לא רק לדרמה אלא להיסטוריה - הכל מסופר על ידי אנסמבל נהדר. העימות בין סגן המצליפים של הלייבור וולטר הריסון, (ריס דינסדייל) ומצליף השמרנים ג'ק וודרהיל, (צ'ארלס אדוארדס), הוא השדרה של המחזה והם יריבים מצוינים, בסיועו של פיל דניאלס האנרגטי בחלק הראשון. מה שגרהאם עושה היטב הוא להאניש את הפוליטיקה, וההמון התוצאה של המתח של שמירה על המפלגה בכוח קטן. 17 חברי המפלגה הלייבוריים מתו כתוצאה מהעבודה היתרה והמאמץ לשמור על כוח המפלגה. לורן אוניל מצוינת כאן טיילור, אישה חריגה במועדון גברים זה, שמתמודדת היטב עם הסקסיזם הגלוי של התקופה.

ג'יילס טיילור בתפקיד יו"ר הבית. צילום: יוהאן פרסון

הצורך להיות נוכח בחדר כאשר הרוב כל כך דק הוא הלב של המחזה. חבר הפרלמנט מבאטלי, ביצוע יפהפה של כריסטופר גודווין, נאבק בבריאות לקויה כדי להיות בחדר ולהצביע ללייבור לאורך התקופה. עד, כי הוא ממש על גבול המוות, אינו מתבקש להגיע להצבעת אי האמון האחרונה, והאופוזיציה מנצחת בקול אחד. רגע זה מוביל לבחירתה של מרגרט תאצ'ר, על פרטים קטנים כאלו מתקבעת ההיסטוריה.

המנהל ג'רמי הרין מעניק למחזה את ההפקה האפית שמגיע לו, והמוזיקה החיה מסייעת במעבר חלק - הלהקה משקפת את השפעת הפאנק המתחזקת כאשר השנים חולפות! למרות שהקצב מעט מאט בחלק שני מעט ארוך מדי, יש בהפקה זו בהירות עצומה, (כמו היושב ראש של הבית שמציג כל חבר פרלמנט), ששומרת על הקהל מעורב. מה שגם בולט הוא הכבוד שיש למצליפים זה לזה, וזה גרם לי להרגיש נוסטלגי לתקופה שבה הפוליטיקה נראתה פחות שבטית מכפי שהיא כיום.

https://www.youtube.com/watch?v=6vsSHyjEMrg