ראיון: 'יגון טוב' - מכתב אהבה לתיאטרון

בזמן שבו קהל הצופים חפץ בריגוש של תיאטרון חי, יוצרי 'Good Grief' מציגים לחובבי הבמה משהו ייחודי באמת. ההפקה חוגגת את השילוב בין תיאטרון לקולנוע, תוך שמירה על האינטימיות של הצגת זוג.

ניקולטה סומלידיס יושבת עם לוריאן היינס ונטלי אברהמי, הכותבת והבמאית של ההפקה התיאטרלית המוסרטת החדשנית, לשוחח על עתיד התיאטרון וייצוג הקולות הנשיים בתעשייה.

האווירה הנוכחית עשויה להרגיש מדכאת עבור אמנים, אך יצירה שלא הייתה מוצגת בעולם לפני עידן הקורונה פורחת בתוך הכאוס. איך נוצר המחזה הזה? לוריאן: רק סיימתי את הסרט ‘Everything I Want To Tell My Daughter About Men’ שהיה מורכב מ-23 קטעים שבוימו על ידי 21 נשים. אחת מהן הייתה מפיקה בשם איימי גרדנר. איימי צילמה אחד מהסיפורים איתי ועם ג'ונתן פירת'. היא התחילה לקרוא את עבודותיי האחרות ואמרה "האם יש לך מחזות קצרים?" Good Grief הוא מחזה בשלוש מערכות, אך התחיל כמחזה בן מערכה אחת. נאמר לי שהוא לא יופק כי הוא קצר מדי והייתי צריך לפתח אותו למחזה מלא. לא חלמתי שהגרסה של מערכה אחת תקבל חיים. העובדה שאיימי פנתה אליי ולקחה את זה ל-Platform, לא ציפיתי שזה יקרה. זה היה פשוט מקסים. נטלי, עם רזומה ייחודי כל כך בבימוי תיאטרון, אופרה וקולנוע, איך Good Grief שונה מהפקות במה או קולנוע 'רגילות'? נטלי: ההכנה בזום הייתה די נעימה במידת מה. הייתי מופתעת כמה חיבור, סימביוזה ואנרגיה מצאנו, אבל קשה מאוד לשכפל את האינטראקציות האינפרה-אדומות שיש לנו. הפסקת התה היא חלק בלתי נפרד מתהליך החזרות שלך.

התמקדות במסך אינה אותה חוויה כמו להיות בחדר חזרות, ולכן אהבתי שהיה לנו את התחושה הקולגיאלית הזו עם לורי, סיאן וניקש, שהיו פשוט תענוג.  ניקש היה בשיחה ואילו סיאן הייתה מכבה את עצמה כך שניקש רק רואה אותה והיא רק רואה את ניקש.

Good Grief

הצבנו מצלמת GoPro כך שתוכלו לראות אותנו רצים כמו תרנגולות בלי ראש. אני חושבת שכולם כבר גמרו לראות את כל נטפליקס, אז הייתי באמת זקוקה שלא נייצר משהו שמנסה להיות כמו זה. אנחנו מנסים להראות לכם מופע שהיה עולה על בימת תיאטרון. באמת שרצינו לכלול את הקהל בזה, ולכן יש לזה אסתטיקה תיאטרלית כל כך מובחנת, זה הכל קופסאות קרטון. זו הייתה מכתב אהבה לתיאטרון והיינו צריכים להזכיר לאנשים שנחזור לזה.

המחזה הזה היה לא רק מתקדם מבחינת הפקה, אלא גם מבחינת ייצוג באמנות. איך זה הרגיש להיות חלק מצוות שמורכב בעיקר נשים? ואיזו חוויה חווית בתעשייה בעיקרה גברית? נטלי: תמיד הרגשתי נתמכת על ידי גברים ונשים בתעשייה הזו והיו לי מנטורים יוצאים דופן מכל המגדרים, אבל אני לא חושבת שיש שוויון מגדרי. הרגשתי מאוד מודאגת לגבי הקריירה שלי לאחר שילדתי. העבודה שנעשית בתחום הייצוג כאן פעילות עשירה וכבר ממושכת. אני מקווה שהמגפה הכריחה אנשים לומר, "תראו, זה צריך להשתנות לנוכח השוויון." כשהייתי עם קרי ב-Gate ניסינו לקדם מחזרות ויצירות בעבודת נשים ולעודד צוותים בהובלה נשית כדי לנסות לאזן את המצב, אבל כמובן, תמיד יש עוד מה לעשות. זה היה מכתב אהבה לתיאטרון והיינו צריכים להזכיר לאנשים שנחזור לזה. לוריאן: אני רק ביליתי את השנתיים האחרונות בפרויקט עם במאיות נשיות בלבד. אחת מהמטרות שלנו בהפקה הייתה שיהיו לפחות חצי וחצי אנשי צוות, דבר שהיה קשה יותר ממה שניתן לדמיין, כי יש פחות נשים שעושות זאת. אני לא רוצה לעשות גנרליזציות מגדריות, אבל מה שמצאתי בעבודה על סט נשי כולו היה חוסר קונפליקט בולט. גיליתי שבמאיות נשים עבדו עם ה-DP שלהם בצורה מאוד שיתופית. Platform הלכו מאוד רחוק למצוא נשים חזקות לעבוד עליהן בצוות, כמו פינ אואטס ואיזובל וולר-ברידג', אבל לא הרגשתי שזה היה על אף גברים. זה לא רק מגדר, זה גם עניין של אופי, אבל מה שהיה יפה לראות כשעשיתי את הסרט ‘Everything’ היה שכל אדם שעשה את סרטו הראשון, מיד רצה לעשות עוד אחד. מצאתי שצעדתי למקום שבו נשים תומכות בנשים בעבודה היה מאוד פרודוקטיבי ושיתופי פעולה. נטלי, למשל, הייתה יכולה לוותר עלי בחזרות ככותבת, אבל היא ביקשה ממני להיות בכל חזרה בודדת כל היום. זה היה כזה מותרות לשנות את התסריטים ולדבר עם השחקנים, אז הוקסמתי על ידי הנדיבות שלה. Good Grief הוא דוגמה נהדרת לחדשנות ושיתוף פעולה בזמן קשה לתעשייה שלנו. איך את/ה רואה את התיאטרון משתנה? נטלי: תמיד אהבתי זרם חי. הייתי מאוד אסירת תודה על כך כאמא פעם ראשונה. אני מקווה שזה אומר שעכשיו לא רק התיאטראות הגדולים יכולים לעשות זאת, אלא גם הקטנים. היה מדהים לראות את ‘Crave’ על הבמה המרכזית של תיאטרון פסטיבל צ'יצ'סטר מהבית בזמן שאני בנעלי בית, או ‘Dream’ של ה-RSC באינטרנט. שימוש בתפיסת תנועה, כל החדשנות הזו – זו הזדמנות ואני כל כך מתעניינת לראות לאן אנשים ילכו בעתיד. לוריאן: אני חושבת שהאתגר כרגע הוא שאנחנו לא יכולים לעשות תיאטרון. איך נתקדם מכאן, אפילו עם החיסון? אני חושבת שתיאטרון חיצוני הוא הדרך ללכת. היינו צריכים להיות מודעים יותר לכסף, למסעות. אנחנו בעצם במצב שנראה כמו מלחמה וצריך לכבד זאת. יש לנו בחירה, אנו לומדים מזה, אנו מנסים לעשות שינוי, ואנו מנסים להיאבק על המטרות הנכונות. האם יש משהו שעדיין מקווה לנסות על הבמה בעתיד? לוריאן: חברה שלי בלוס אנג'לס מנהלת תיאטרון גדול שנקרא ווליס אננברג. הם בונים תיאטרון חיצוני, 100 מושבים עם מרחב חברתי. הוא מתעניין לעשות את הגרסה הארוכה של Good Grief. בגרסה בת המערכה אחת, אדם הוא השותף ונציג המערכת היחסים. חתול הוא החבר ונציג החברויות בחייו. בגרסה הארוכה, יש לה אחות צעירה בהרבה אשר מייצגת משפחה בתקופת האבל. רציתי ליצור את המשולש הזה של איך יש היררכיית אבל, איך משפחה, חבר ושותף מתייחסים לאבדן בדרכים מאוד שונות ואיך הניווט הזה הופך לריקוד מוזר בין שלושתם. נטלי: אני אוהבת את התחושה של לא לדעת אם משהו יכול להיעשות. אני כל כך נמנעת מסיכונים בחיי הפרטיים, אבל יש ריגוש באדרנלין שאני מחפשת בעבודתי. אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות אומרת לאנשים "אמרתי לכם את הסכום הכולל של מה שאני יודעת על הפרויקט. החלק הבא הוא לגלות יחד." זו הרפתקה אמיתית. אם אתה באמת מנסה ליצור משהו חדש, יהיו דברים בו שלא יצליחו. וזה פשוט טבע החדשנות. Good Grief יהיה זמין להזרמה דרך ATG עד 15 באפריל. רכישת מעבר להזרמה של Good Grief קראו את הביקורת שלנו על Good Grief.

ניקולטה סומלידיס היא שחקנית וכותבת מרובת שפות. עבודתה לפני ולאחר סיום לימודיה ב-Drama Centre London כוללת את ‘Richard Thomas’ Wrong Songs for Christmas’ (תיאטרון הלאומי), ‘Always Again’ (תיאטרון Old Red Lion) ו-‘A Midsummer Night’s Dream’ (תיאטרון Bush). ככותבת, עבדה בקשר הדוק עם תיאטרון Maktub והמחזה המלא הראשון שלה ‘Spent’ נמצא כעת בפיתוח עם Magnetic Island Theatre.