סקירה: Alpha Beta, Finborough Theatre ✭✭

כריסטיאן רו וטרייסי איפצ'אור ב-Alpha Beta. צילום: ג'וליה סבורלי Alpha Beta

תיאטרון פינבורו

24 ביוני 2015

2 כוכבים

לבריטים עם חוסר נוחות חברתית זהו גיהינום עלי אדמות. להיתקע בערב ארוחת ערב או ברכב עם זוג שמתווכח. אתה יושב, עיניים מזוגגות, מקווה שהכל יחלוף וכולם יפייסו ליד כוס תה. תארו לעצמכם את התחושה הזו של חוסר נוחות ומבוכה נמשכת לשעה וארבעים דקות ויש לכם רעיון מה זה לשבת דרך Alpha Beta בתיאטרון פינבורו.

המחזה, מאת טד וויטהד, מציג זוג נשוי אומלל, מר וגברת אליוט, הכלואים בתוך מאסר ביתי של נישואין, משפחה והווילונות הזזות של החברה. נלחמים דרך השנאה ההדדית שלהם למען הילדים, הם מתחילים בקרוב להרוס זה את זה דרך רוטינה מכוערת של ויכוחים, פרשיות וסחיטה אובדנית.

זה בדיוק כמו שזה נשמע; כל המחזה הוא ויכוח ארוך, פעוט, מורחב ומעגלי, שנמשך תשע שנים אומללות. כמעט ואין הקלה (חוץ מחמש דקות מופלאות במערכה השלישית) – השניים ממשיכים ללעג אחד לשני ולצוד אחרי אחד את השני לכל אורך ההפקה. לא שיש בכך משהו רע אוטומטית, חלק מהתיאטרון הגדול ביותר שלנו משגשג על כעס ומתח - זה יותר החזרה המוחלטת וחסר התכלית של כל זה.

יש מעט מאוד עלילה ניתנת לזיהוי ואתה כמעט יכול לשמוע את הקהל ממלמל 'הנה הם שוב' כל פעם שפרץ ויכוח נצחי נוסף בעקבות הערה תמימה. התסריט כל כך מעגלי שהוא מרגיש כמעט כמו הקדמה ליום המרמיטה. למה אנחנו נשארים יחד? למה התאהבנו? למה אתה רואה את אותה 'זונה'? (מילה שמשמשת כל כך לעיתים תכופות בהפקה הזו שהיא מאבדת כל משמעות).

בעיה נוספת היא שהדמויות המרכזיות כל כך לא נעימות שקשה כמעט לקהל לדאוג למצב היחסים שלהם. לדוגמה, רק הנבל מצויר ביותר יגיב לידיעה שאשתו מתכננת להרוג את עצמה ואת ילדיהם בעקיצה: "אני לא יכול לתת לך להתמודד עם כל הבעיות שלי בבת אחת". הדמויות עמדות כל כך בשנאה שלהן אחת כלפי השנייה שאתה כמעט נשאר עם התחושה שהן עמדות עם האומללות שמגיעה להן בסופו של דבר.

יש בעיה נוספת באופן שבו המחזה ממוקם. Alpha Beta נפתח ב-1972 ושורשיו נמצאים בשנות ה-60. המחירים ניתנים בשילינגים ורבים מהנושאים המרכזיים – בתולין, 'הבושה' שבגירושין ושאלות של חופש מיני – נראים כמו דברים מעט ישנים. זה היה עשוי להיות טוב ויפה אם זו הייתה הפקת תקופה אבל הבימוי נראה כרומז שהמחזה ממוקם בהווה. הצופים נכנסים לצלילים הנעימים של רדיו שיחה מודרני (איאין דייל אם אין לי טעות) והסט של ורטי קווין והאביזרים המלווים יש להם נגיעה של מינימליזם מודרני. אם היה מאמץ להציב מחדש את המחזה במאה ה-21, הרי שזה לא נחת כמו שצריך.

השחקנים טרייסי איפצ'אור וכריסטיאן רו עושים עבודה מוצלחת. הם משקיעים מאמץ נפלא עם תסריט די רקוב; קיבלתי את הרושם שהזוג ידע שהם מנסים לגלות אבן ענקית במעלה ההר והם ראויים לקרדיט על כך שהם נתנו את כל מה שיש להם. במיוחד איפצ'אור מצליחה להכניס לב ופגיעות אמיתיים למה שיכול היה בקלות להפוך לדמות נשית מרירה ונבגדת דו ממדית. מר אליוט הסרקסטי, היומרני והמדוכא מינית של רו הוא מרתק בחלקים, אבל יש נטייה לגרום לו להישמע צעקני. החוזק הכולל של ההפקה הזו כל כך עוצמתי שכשנגע המחזה לשיא הדרמטי האמיתי שלו לקראת הסוף, לא נשאר לשחקנים לאן ללכת.

הבימוי היה בהחלט האספקט החזק ביותר של ההפקה הזו. במקום במה קונבנציונלית, כל התיאטרון עוצב כסלון אמיתי, כשהקהל מוזמן לשבת היכן שבחר (בחרתי בשולחן הסלון - מקום מושלם להניח עליו את מחברת המבקר!). כתוצאה מכך, הדרמה התרחשה סביב הקהל, מה שגרם לנו להרגיש ממש כמו מציצים באיזושהי בת משפחה מתפרקת. זה היה עשוי בחוכמה והרגשת ממש שעם ההפקה הנכונה החדר היה יכול לעשות פלאים, כמו הסוויני טוד הנפלא ב-Harrington’s Pie and Mash Shop. זה היה אולי קרוב מידי לנוחות עבור אחד מחברי הקהל המסכן, שהותז בצבע במהלך אחת הסצנות הרבות של הרס בהפקה!

הייתה גם תשומת לב מדוקדקת לפרטים עם האביזרים; צילומי 'משפחה' נראים אמיתיים נתלו על הקיר והדמויות הצליחו איכשהו להשיג כוסות קפה חם מהמטבח שמחוץ לבמה – אין שום שתיית דמה בשבילם!

בסוף ההפקה, כמעט כל הרהיטים נשברו, הם קראו זה לזה את כל קללות הדמיון ואחת הדמויות איימה להרוג את עצמה ארבע פעמים. ולמרות זאת לא השתנה שום דבר במונחים של עלילה והתפתחות דמות. אני בטוח שטד וויטהד יאמר שזה מייצג בצורה מושלמת את טבעם האמיתי של נישואים אומללים. זה עשוי להיות נכון אבל זה לא יוצר תיאטרון טוב, למרות המאמצים הטובים ביותר של להקה מוכשרת.