ביקורת: אנה, התיאטרון הלאומי, לונדון ✭✭✭✭✭

סופי אדניט סוקרת את המחזה החדש של אלה היקסון, אנה, המתקיים כעת בתיאטרון דומן בתיאטרון הלאומי בלונדון.

ג'ורג'יה לנדרס, דיאנה קוויק, נטלי ארמין ומייקל גולד ב'אנה'. צילום: יוהן פרסון אנה

התיאטרון הלאומי - דורפמן

חמישה כוכבים

הזמינו עכשיו מחשבה מטרידה שאנה בתיאטרון הלאומי דורפמן לא יכולה שלא לעורר - האם אנחנו אי פעם באמת לבד? האם אנחנו אי פעם, במובן מסוים, לא נצפים? למרות ההקשר ההיסטורי של המחזה החדש של אלה היקסון, הרעיון של להיות תחת מעקב תמידי מהדהד גם כיום, עם הפקה קצרה, חדה אך מרשימה ביותר.

1968, מזרח ברלין. אנה ובר (פיבי פוקס) מארחת ארוחת ערב לחבריו לעבודה של בעלה הנס כדי לחגוג את קידומו האחרון. הבעיות הביתיות שאנה נתקלת בהן - ניסיונות לשכנע את הנס (פול בזלי) ללבוש חולצה נקיה, להביא חטיפים, להומור על חברו המוגזם דיטר (מייקל גולד בתפקיד מרגש באופן מפתיע), התמודדות עם נוכחותה הלא רצויה של אלנה המבוגרת (דיאנה קוויק) - מועצמות על ידי משהו חריף ולא נעים יותר; אנה נצפית. דמות מוצלת בורחת מהדירה שלה מוקדם ומקדירה את הערב, ומיידית יוצרת אווירה של פחד.

השחקנים של אנה בתיאטרון הלאומי. צילום: יוהן פרסון עיצוב התפאורה של וויקי מורטימר נמצא בתוך זכוכית עבה, מה שמאפשר לקהל לצפות באירועי המחזה דרך חלון זה. עם זוג אוזניות בכל מושב, הקהל של אנה הופכים למפעילי מעקב, צופים בתושבי הדירה כשהם רוקדים, שותים, מפלרטטים ומתעמתים. עיצובי הקול המעולים של בן ומקס רינגהם (המחזה למעשה מעוצב סביבו) מקליט את הקהל בתוך עולם המחזה, כאשר הכאוס המוקדם של המסיבה רועש בצורה עפרתית, הקולות מתקהים מאחורי דלתות סגורות כשאנה מתרחקת. כאשר הדמויות לוחשות לאנה לתוך האוזן זה ממש מגיע לאוזנינו - לא כאן לחישות במה. גם כשהיא לבד על הבמה אנו שומעים את אנה נושפת ומתנשפת, ממלמלת ומתעזרת לעצמה. כרעיון וכתחבולה הביצוע הוא למופת. זה מצמרר ולא נעים - מותאם להפליא לנושאי המחזה. אנחנו מרגישים כפלישות ולא נוח כמו אנה, לא יכולים לברוח מאורחיה ולחצויינוו שלהם (ועוד, על סל השני יותר טריוויאלי, תחבולה זו רווח נוסף בטביעת קולות השיעולים, השיעולים והשעונים הדיגיטליים הנודדים של הקהל).

ג'ורג'יה לנדרס ב'אנה' בתיאטרון הלאומי. צילום: יוהן פרסון

הלהקה כולה טובה מאוד, עם מקס בנט כהבוס החדש והמאיים של הנס, שמציג תפקיד מצמרר ומוכר כאיום שכולם אחרים רואים בו מקסים. אך המופע סובב סביב פיבי פוקס כאנה, ובצדק. הצלילה המהירה של אנה לתוך בלבול והתנהגות לא יציבה מטופלת במומחיות על ידי פוקס, וכשהיא רצה, מבוהלת, דרך הדירה בשמלה אדומה שלה, אתם מחפשים אותה בכל קהל בכל פעם.

דיאנה קוויק ומקס בנט ב'אנה'. צילום: יוהן פרסון

העלילה לא ניתנת לחיזוי עד הסוף; כל פעם שאתם חושבים שאתם יודעים לאן הדברים הולכים, התסריט של היקסון מלהיב להבהיר שטעיתם והמתח אף פעם לא יורד. יש כל כך הרבה שניתן להסיק מפרטים של שיחות נשמעות ופטפוטים בין חברים שמכוונים בעדינות לאירועים קודמים. הבימוי של נטלי אברהמי מבטיח שגם אם אנחנו לא שומעים מישהו, הפעולות שלו מביאות לידי ביטוי מה הוא אומר וכל אותן השערות עושה את הסיפור לעוד יותר מסקרן.

יש רגעים שבהם הכתיבה של היקסון מאיימת לנסוע לעבר שטח האופרת סבון, אבל משהו - אולי הצוות המצוין הזה, או הבימוי השבהיר (ב-65 דקות ברצף, הדברים מתנהלים במהירות) - תמיד מושך את זה חזרה ברגע האחרון. מרתק באופן עקבי, אנה הוא דרמת מרגלים מצוינת, מבורכת עם הופעה מרכזית מסנוורת.

הזמינו כרטיסים לאנה