ביקורת: אנטיגונה, ברביקן ✭✭✭✭

אנטיגונה. צילום: יאן וורוויבלד אנטיגונה

ברביקן

12 במרץ 2015

4 כוכבים

בקטע הפותח של המחזמר משהו מוזר קרה בדרך לפורום, פוסאידלוס מצביע בשובבות על השחקן שמשחק את דומינה ואומר בקלילות: ״היא משחקת את מדיאה בהמשך השבוע״. כשברהפרודוקס, רוג’ר דה בריס וקרמן ג’יה מסבירים למקס וליאו שהמפתח לתיאטרון מצליח פשוט, הם מציינים דוגמה: ״אדיפוס לא יפול אם הוא יסיים עם אמא״. אזכורים לדרמה יוונית, בין אם קומית או טראגית, נפוצים בתיאטרון מודרני.

נראה שלונדון נמצאת בתקופה של תחיית יצירות מופת יווניות כרגע, עם עונת אורסטיאה המתוכננת לגלוב בקיץ הזה ואלמיידה מכריזה על טרילוגיה של מחזות יוונים עתיקים, כולל גרסה נוספת של אורסטיאה, כחלק מהעונה הבאה שלה. כריסטין סקוט תומאס סיימה זה עתה עונה מוצלחת בויק הישן עם אלקטרה. התיאטרון הלאומי הציג הפקה אפית של מדיאה לאחרונה מספיק שזה יתעלם במועמדויות פרסי אוליבייה של השנה. וכעת בברביקן, ההפקה של איבו ואן הובה של אנטיגונה מאת סופוקלס (כתיב יווני, לא לטיני, למעוניינים במעין דבר זה) חוגגת בתים מלאים.

מה רוצים היום קהלים מודרניים מטרגדיה יוונית? קשה לדעת אם זו השאלה המרכזית במוחו של ואן הובה, אך ההפקה שהוא מציג במיומנות בהחלט מציעה תשובה לשאלה זו: משהו רענן ורלוונטי המהדהד לקהלים מודרניים. אם לא בצורה שבה היה מהדהד לקהל המקורי של סופוקלס (בערך 441 לפנה״ס), אז בצורה דומה, אישית ומטרידה.

אם את/ה חושב/ת שטרגדיה יוונית צריכה להיות אינסופית, דרמטית, לירית, מרשימה ולעיתים קרובות מטרידה, אז אנטיגונה הזו לא בשבילך. אבל אם את/ה פתוח/ה לאפשרות שטרגדיה יוונית יכולה להתחבר לפחדים וצרות של כל דור, אז זו הפקה שאי אפשר לעמוד בפניה, מרתקת ומטרידה.

לא כולם בימינו מודעים לרקע ההיסטורי של אנטיגונה. למרבה השמחה, יש שני מאמרים מצוינים בתכנית המספקים את ההקשר הזה לכל צופה שרוצה להיות מיודע היטב כשההפקה של ואן הובה מתחילה. באחד מהם ואן הובה עצמו אומר: "אנטיגונה מתפתחת ממחזה על מלחמה אכזרית למחזה על פוליטיקה ומדיניות ציבורית ומסתיימת כמשחק על חוסר האונים של בני האדם, שאבדו בקוסמוס. זהו מחזה על הישרדות: לא הישרדות של פרט או משפחה, אלא של חברה שלמה, אולי אפילו עולם כולו. המחזה הוא דו-משמעי ואפל, מודרני ומיתי, ומותיר ביד יותר שאלות מתשובות."

כהמפתח לפענוח ההפקה של ואן הובה, ההצהרה הזו נחשבת לפסגת השליטה: היא מגלה לרוב את מה שצריך להבין כדי להבין את הגישה שננקטה, את הבחירות שנעשו ואת אופן ההצגה.

בעבודה עם משתף פעולה שלו, יאן ורסוויבלד, ואן הובה מציג לקהל עיצוב של אי שם בזמן כלשהו, עכשיו/אז, אשר הוא עצום, ריק ומשתנה תדיר. יש שקט של בית חולים במקום; תחושה של דממה, של רגע בזמן, תלוי ומבשר רעות. בקדמת הבמה קיים חלל שמזכיר את משרדי העסק המודרני או הממשלה; יש תחושה של כוח וכסף על הקו הזה - חלל שבו מועשות החלטות עם השלכות.

ברמה גבוהה יותר ומאחור, פלטפורמה ארוכה מתפרשת על פני הבמה, ריקה ומחכה למשהו. שטח לבן עצום מספק את הרקע; בתוכו שני צורות גיאומטריות - מלבן ועיגול. המלבן נפתח ומספק דלת, גישה למקום אחר. לעיגול תפקיד מורכב יותר: כאשר הוויכוח בין קריאון לאנטיגונה מתחיל ברצינות, החלק המעגלי של השטח משלב את עצמו במעגל לצד שעון מרכזי, ומותיר אחריו חור שדרכו אור מסוגים שונים יכול לשפוך או להשתלח, בהתאם למצב הרוח של הרגע.

בנקודות שונות, תמונות וידאו (שפותחו על ידי טלי ירדן) מוקראות על פני הרקע - מישורים כמדבריים בבואוטיה; האוכלוסייה הבלתי נראית אך קיימת של תבאי, צופה ומאזינה למשחק הכוחות, מוכנה אולי לאחד הדברים בידיים שלה; פנים הסלע בו אנטיגונה והיימון פוגשים את גורלם. התמונות האלה מקצות כמו גם מספקות תחושת היקף וגודל. בשילוב עם האור והצבעים המהמים את הבמה או חוצים את המעגל הריק, דימויי הוויזואל מיהרים מסחררים ומדהימים בצורה אפקטיבית להפליא.

הכול בהקדמה היא מתודולוגית ומרטיטה. התמונה בפתיחה היא של שממה, תוצאה של קונפליקט. מישור עקר, חם וריק. רוחות שורקות. פסולת, תפורס באופן חסר מחשבה על נשימת העולם החם, עובר כה. ואז, אנטיגונה. חוצה את מישורי בואוטיה לפגוש את אחותה, צעיף מתנופף מאחוריה, רגע של ביתיות. גלגלי הטרגדיה מתחילים אז להסתובב. כצופה, התחושה היא כאילו להלך על קרקע מוצקה ואז למעוד בטעות לחול טובעני: הירידה לאימה היא אטית, ללא מרפא ומהפנטת בצורה מוזרה. מדיטציה מרתקת על ייאוש.

ליבה של המחזה עוסק בחובה, אישית וציבורית. אנטיגונה רוצה לקבור את אחיה המת אף כי הוא נשא נשק כנגד תבאי משום שלא רצה לחלוק את הנהגתה עם אחיהם השני. לאחר שמתים שני האחיה ואביה, הכתר עובר לדודה של אנטיגונה, קריאון, שאינו מוכן לשלטון אך יש לו חזון ברור שהטוב הכללי חשוב יותר מרצון הפרט. קריאון מצווה את גופות אויבי תבאי לא להינתן לקבורה מסורתית ומכובדת; הוא רוצה למעשה שהגופות יירקבו בשמש הקשה ויאכילו את הטורפים. אנטיגונה רוצה להעניק לאחיה את הטקסים הראויים. קווי ההתנגשות נקבעים. השעון מתחיל לתקתק. ללא עצירה.

תרגומו של אן קרסון ליצירה של סופוקלס הוא מועיל מאוד; מעורר רגשות ושירה. הפרוזה התמציתית מתאימה לסגנון ההפקה ואין חסימה בין שפה והבנה. חלק מהקטעים נשמעים קשים, אך זה פועל בלא רבב. בהירה ומרתקת, העיבוד של קרסון נגיש בצורה יוצאת דופן.

דניאל פרייטאג משתמש בקול בצורה אפקטיבית מאוד, כדי להרעיד, לעכב, ליצור, לשמר ולשחרר מתח ולהשפיע על התקדמות האטית והכתזית של הזוועה. הסצנה שבה אנטיגונה רוחצת את גופת אחיה המת ומקדשת אותו לפני קבורה מלווה בעיצוב קול ומוזיקה מרתקים. זהו רגע מדהים של השפעה אמיתית.

למרות שהחומרים לעיתונות מתמקדים בנוכחות של ג'ולייט בינוש בקאסט, למעשה היא רק אחת מקבוצה מוכשרת מאוד שעובדת יחד כפלג מסונכרן להפליא כדי להחיות את החזון של ואן הובה. כמו באיב המדהים שלו מראה מהגשר, ואן הובה משתמש בקולקטיב בדרכים מגוונות ומולמצות, ומוציא מהם את המרב כולם כקבוצה ומאפשר לכל אחד לזרוח ברגעים המצוינים שלו.

לבינוש אין קושי לתקשר את התשוקה שאנטיגונה חשה להבטיח כי אחיה יקבל את הזכויות המסורתיות. שבריריות וכנות הם אלמנטים קלים בביצועה של בינוש, שניכר באופן אינטנסיבי (ומועבר). היא לוקחת את הדיאלוג ללב: "זעם עצמי-אובססיבי" מתפוצץ ממנה כמו יריות פצצות מסמרות, לא סדיר, לא נשלט, שוברת את השקט. יש מטרה ברורה לפיצוציה הפראיים: בזמנים אלו, היא מייצגת מרי אזרחי בצורה האישית ביותר.

ולדעה השנייה, קריון של פטריק אוקיין מגלם את מושג שלטון המדינה; הוא מאמין שהצרכים של הטוב הכללי צריכים לבוא לפני הצרכים או החששות האישיים. גאה, מחייך, נייח, מקבל החלטות אך אינו מקשיב, אוקיין הוא התגלמות של רעיון הפוליטיקאי המודרני האידיאלי. הוא נותן ביצוע מרוסן של סמכות מוטעית - הין המושלם לינג של בינוש.

אין חוליה חלשה בקאסט של שמונה. אובי אבילי מוצא הומור מפתיע בחילופי הדברים שלו כשומר שהמסרים שהוא נושא עלולים להביא למותו; קירסטי בושל מעולה מאי פעם כבת דודתה האדישה של אנטיגונה, איסמנה, שבה כל מילה, הפסקה ומבט מחושבים בקפידה ובמצוינות; פינבר לינץ' מפחיד במיוחד כמרא התנהגות עקב, טירסיאס, שיכול לראות בבירור מה שקריאון אינו יכול להעלות על דעתו, והוא מנצל יוצאת דופן את טוניו העמוקים; וקת'רין פוגסון היא פלא מכונס, עיניים פעורות, כעורה, כמו יורידיקה. כל אחד תורם בצורה מרשימה לחלוקת התפקידים ככולי, עם לינץ' ופוגסון מופיעים במיוחד באופן מרשים. טובי גורדון לא מדבר אך תרומתו, למרות זאת, חשובה.

לדעתי, עם זאת, הביצוע שבריק מעט מעל האחרים היה זה של סמואל אדוארד-קוק כהיימון, בנו של קריאון ומשודך לאנטיגונה. בגלל מצבו האישי, נאמנויותיו, היימון חייב לראות את שתי צדדי המחלוקת המרכזית והוא מנסה מאוד ליישר את הצדדים. הוא נכשל, וההשלכות הרות אסון לכל. התשוקה שאדוארד-קוק שוזר בהופעתו מדהימה; מחיבוקי הילד הקטנים עם אביו ועד לנשיקה הנואשת עם אנטיגונה, הוא מציג טווח רגשות, הנעות ומוטיבים יוצא דופן. הנאום לאביו על פשרות הוא השיא של הערב.

זו היא פרשנות חיה ומרתקת על יצירה קלאסית מהרפרטואר היווני העתיק. הקאסט מצטיין תחת החזון הממוקד והיציב של ואן הובה וכל היבטי ההפקה משתלבים לתוצאות מרהיבות. זה ישאיר אתכם מהרהרים בקשר בין הכוח לאדם, המדינה והמסורת. ושוקלים כיצד סופוקלס היה משכיל על המציאות של הפוליטיקה של היום כל כך לפני מאות שנים.

אנטיגונה רץ בברביקן עד ה-28 במרץ 2015