סקירה: Be Bop A Lula, תיאטרון האמבסדור ✭✭✭

Be Bop A Lula מתואר כ"מחווה לרוקנרול" למוסיקה של אדי קוקריין, ג'ין וינסנט, ביל פיורי ורוי אורביסון. זה בעצם קונצרט של רוקנרול קלאסי, בלי הרבה מעבר לכך כדי לקשור אותו כקונספט.

כמו כל כך הרבה אגדות רוקנרול, קוקריין, וינסנט ופיורי כולם מתו בטרם עת, חייהם מעניקים קווי עלילה מצוינים לתיאטרון.

לארס יאנג משחק את רוי אורביסון וג'ין וינסנט. יאנג מתנדנד בין חיקוי עם אורביסון לבין אופי כללי עם וינסנט ומוסר מחרוזת להיטים עם שכנוע. אורביסון שלו מלוטש במיוחד כשהוא מצליח להביא את "The Big O" חזרה לבמה עם להיטים כמו "Pretty Woman" ו-"Only The Lonely".

גאווין סטנלי משחק את אדי קוקריין ובילי פיורי. סטנלי הוא מבצע מיומן, שמעדיף איפיון על פני חיקוי עם תוצאות נהדרות. שירים כמו "Wonderous Place" ו-"C’Mon Everybody" היו במיוחד בולטים.

בערב שראיתי את Be Bop A Lula, פיטר גיל היה אורח מיוחד שהכניס את ג'רי לי לואיס שלו לערבוביה העצבנית הזאת של מוזיקאים, ודאג לכך שסיום שתי המערכות היה נפיץ והביא את המופע לחיים באמת. הלואיס של גיל, שהוא גדול מהחיים, היה מחזה שראוי לראות, כוח טבע עם עיניים רחבות ואינטנסיביות.

מבחינה מוזיקלית Be Bop A Lula הוא ניצחון. הלהקה המוצגת The Wild Caps היא פנטסטית, ומבטיחה שהצליל של התקופה משוחזר בדיוק עם מוזיקאיות מצוינת.

החלק שבו המופע נופל הוא בהחלטה מה בדיוק הוא נועד להיות. האם זה שחזור דרמטי של קונצרט בלונדון או שהוא מנסה להשיג שאיפות אחרות? תוספת של דמות מטיף כמנחה/מספר ופתיח מוזר למופע לא עוזרים להבהיר זאת. קיבלתי את הרושם שגם כקונצרט, Be Bop A Lula ירוויח מעזרתו של במאי שיחבר את האלמנטים המפוזרים של הערב וייצור שלם הרמוני.

מה שבאמת עזר בערב היה קהל באמת מגיב, שחלק בו הגיע בתלבושות מהתקופה, שנועדו לחגוג את המוסיקה. הם היו משתתפים פעילים שסיפקו לערב דחיפה ומומנטום. זה פשוט חבל שבסביבה תיאטרלית רובם נאלצו להישאר ישובים. קיבלתי את ההרגשה שכמעט כולם היו מעדיפים להיות על הרגליים ורוקדים.

Be Bop A Lula הוא קונצרט שבויים היטב, לצפות למשהו יותר מזה יזמין אכזבה. מה שתקבלו מ-Be Bop A Lula הוא ערב של מוסיקה נהדרת, מבוצע על ידי אנסמבל של מבצעים עם אהבה לחומר שדואגת שהוא מבוצע עם האהבה, הטיפול והכבוד שהרוקנרול הגדול ראוי להם.

למידע נוסף בקרו ב-www.bebopalulashow.com