ביקורת: הִכנִעַ את השְׁטָן, תיאטרון ברידג' לונדון ✭✭✭✭

מבקרת התיאטרון ליבבי פורס מוצאת את עצמה חזרה ביציעים בהצגה 'להכות את השטן' בתיאטרון ברידג' בלונדון וזה התחלה מאוד פיינס!

רייף פיינס ב'להכות את השטן'. צילום: מנואל הארלן להכות את השטן

תיאטרון ברידג' לונדון

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים

אחרי תשעה חודשים בגלות - הכימותרפיה שלי הסתיימה בדיוק בתחילת הסגר - הרגשתי כמו ימי קדם, כמה טוב לחזור:

“הו חלום של שמחה! האם זו באמת קופסה תאורה שאני רואה?

האם זה במה, האם זו הצגה? האם זו אשכרה הארץ שלי?”

מולנו, הכיסאות האלגנטיים של סטיב טומפקינס בתיאטרון נוקו והקהל מפוזר בזוגות או קבוצות משפחתיות, עם כמה בודדים כמותי שברוב אוושת הבדידות יושבים בכיסא נוח באמפטי. מקום לרגליים מספיק לג'ירפה. בשלושת המסכים החיוורים על הבמה, האור הכחול והמאוד שקט מאיר על פנינו החצויים והמסכות. תיאטרון מסחרי, אמיץ ולוקח סיכונים חזר, לפחות, בעוד ה-NT הוותיק והסב בנק הדרומי שקטים עדיין תחת שמיכת כספים ציבוריים.

המגבלות אינן היחידות כמובן; לתיאטרון ברידג' יש תוכנית של הצגות יחיד, תפאורה מינימלית, מתכננת. ישנן חידושים של 'ראשי דיבור' וגם יולנדה מרסי, אינואה אלמס, זודווה ניוני. וקוביד-19 חייב לדבר ראשון לעונה, ולכן היא נפתחת עם רייף פיינס שבוימה על ידי ניקולס הייטנר כשהוא מבצע מונולוג של דיוויד הייר. זה עוסק בהייר שנדבק במחלה (בתחילת המגיפה), סובל שישה עשר יום ומתבונן בניהול הממשלה בזעם מתגבר. קולות לא אדיבים התמצו באומרם כי “זקן חולה בשפעת גרועה, מאשים את השמרנים”. כמובן שזה לא הוגן: זו מחלה חמורה יותר משפעת. והחשוב, זה היה מבלבל לכולם, כי זה חדש.

למעשה, החלקים המעניינים ביותר בסיפורו היפהפה של הייר עוסקים בייחודיות של המחלה, אף כי כשהוא חלה לראשונה - באמצע מרץ - לא היו אז הרבה מידע רפואי כאשר השתהה בהמשך. אנו יודעים כעת את הסקרנות שעברו חולים רבים שיכלה להיות להם רמות חמצן נמוכות בדם באופן מסוכן ונראו כמעט בסדר ולא כה קוצרי נשימה כפי שניתן היה לצפות, אף כי נגרם נזק קשה לאיבריהם ב”סערת ציטוקינים”. זהו סיבה להחזיק אוקסימטר וכן טרמומטר בבית, ולבדוק מוקדם כשהחמצן יורד לכיוון מתחת ל-90. ((לעיכול קל של המדע, הנה שלי בטיימס: שבועות לאחר מכן.

רייף פיינס ב'להכות את השטן'. צילום: מנואל הארלן

הייר מתאר כיצד לאחר ההדבקה ב“חדשות רעות עטויות בחלבון” בתוך חור קט קומפקטי ומחניק - חדרי עריכה במערב לונדון, מהודרים על ידי המכונות - הוא חווה את החוויה הנפוצה יחסית של מכה קשה בשבוע השני. בהתחלה, הוא היה “רעב לאוויר” אבל ציפה לשפעת מרגיעה, עם סרטי מלחמה ישנים בטלוויזיה (“נואל קווארד במכנסיים לבנים משחק בקפטן”) וחשב, חמישה ימים פנימה, שהוא מסדיר להכין לארוחת ערב משפחתית. הטמפרטורה שלו הרקיעה, פחדו וזעמו גדלו. בנקודה מסוימת הוא סירב להגיע לבית חולים כי אנשים שם הידבקו בקוביד, אף שרופא המשפחה שלו הצביע כי הוא כבר נדבק. בני הזוג לטובת אשתו ניקול נוגע ללב: כשהקפיצה הטמפרטורה שלו נמוכהה בצורה מסוכנת מחד קטלית היא רחבה אותו לחמם אותו. לא, כפי שהוא מעיר בצורה יבשה, אישה נוטה לכבד ריחוק חברתי בבידודו המתיימר.

זה משעשע יותר, חביב ממה שהדיווחים הציעו וטוב לשמונים דקות המסכות. הפוליטיקה של הייר לא מפתיעות, ויש כנות אמיתית בתיאורו של בוריס ג'ונסון “נלחם בנטיותיו” כליברטן כשהוא נועל את האומה שהוא נואף כבר זמן רב להנהיג, כאשר הנגיף “מתאים בבירור לבדוק את חולשותיו”. הוא רוגז על חוסר המוכנות, המחסור בציוד המיגון, הכשלונות בבדיקות המוקדמות, המתיר המגיח לפרקים של פסטיבל צ'לטנהאם. לפעמים נראה בעיניו שהממשלה עמוקה יותר בדלייריה משלו עצמו. מעבר לים יש את טראמפ, מעגן בו כעס נוסף.

זה הכל אמיתי, מרענן, ונעשה יפה, וחייבים לשמוח כי ביום ה-16 הייר התעורר. אף על פי שהוא עדיין הכיר בכך שהוא אינו מתאים לעבודה רגילה עדיין - כמו לנהל את המדינה, כפי שעשה בוריס ג'ונסון בעצמו, בין קבינט שלעבורם, הוא מזכיר, המילה בינוניות הייתה יותר מדי מחמיאה. הוא עיגון את הקורבנות שמתו. הוא אוהב את מרקל וארדרן בצורה בלתי מבוקרת אבל לא מזכיר את שוודיה. לפעמים הוא מותח את לוח הזמנים: כשמדבר ביום העשירי שלו - 26 במרץ - הוא כועס על הממשלה שלא מתנצלת על שיעור התמותה הגבוה בשבוע השני של מאי. כנקודה זה סביר, כסיפור מאורע, זה סוג של תרמית.

אבל זו הייתה שעה מרגשת, ופיינס מבצע אותה מושלם. כוח לתיאטרון הברידג'.

עד ה-30 באוקטובר

הזמנת כרטיסים ל'להכות את השטן'