סקירה: Birds Of Paradise, תיאטרון Drayton Arms ✭✭✭

ציפורי גן עדן

תיאטרון דרייטון ארמס

יום שישי, 5 במאי 2017

3 כוכבים

הזמינו עכשיו

החברה החדשנית MKEC Productions מביאה לנו עבודה נוספת הידועה רק למעטים, בהפקה חכמה ויעילה, בחדר הממוקם מעל פאב בדרום קנזינגטון, שם כבר צפיתי בהם עושים עבודה טובה עם 'אשת האופה' ואז, באופן נפלא במיוחד, עם 'לוקי סטיף'. עכשיו, אנחנו זוכים לבכורה בבריטניה של סיפור מצחיק שבזמן שהוא פשט ורגל בן לילה Off-Broadway לפני שלושים שנה, כיום נראה רלוונטי ומתאים יותר לטעמים הנוכחיים. כל הקרדיט לוולקלי ולצ'דוויק שגילו והביאו אותו ממעמקי קטלוג ההצגות שלא הצליחו, והציעו לו הזדמנות נוספת.

אנחנו בעולם של 'אנשים רגילים', לא גלאמורים וממוצעים ולעיתים קרובות נעלמים מעין: הם עשויים להיות האנשים 'השכוחים' של היום שהצביעו לטראמפ בהמוניהם. ודאי הם דומים מאוד לאנשים שהולכים - ושרים ורוקדים - על בימות ברודווי כיום בעבודות כמו 'בית מהודר', 'מלצרית', 'מאומן', ועוד. קבוצה של חובבי דרמה ביישן קטן בהרבור איילנד (רי, כנראה, ולא פלורידה), שם מתבצע חידוש רדיקלי עם עיבוד מוזיקלי של קומדיה רוסית מקסימה, 'שחף'. אם חשבתם שזה 'מעניין' איך שוכנברג ובובליל-נטל שינו את ויקטור הוגו, חכו שתראו מה הקבוצה הזו עושה עם אנטון צ'כוב.

כל הפעולה מתרחשת בכנסייה שהוסבה למרכז אמנות של הקהילה הקטנה, והתלבושות האישיות והפרטיות של הקאסט חשובות מאוד כאן יותר מהתחייבות למופע. זאת, עד להגעת בן העיר המפורסם ביותר, שחקן שחקנים מכובד שחזר ל'להשגיח' על חזרה, לורנס וודס (ביצוע נפלא נוסף מאת אשלי נייט). יש לו קצת רומן ישן עם מרג'ורי (ויקטוריה ודינגטון) - שמזכירה את אירינה, אך מוצאת זמן להתחיל - כמו טריגורין - רומן עם ג'וליה (לוטי ג'ונסון), שדמיותה לנינה ברורה מדי. כמו אצל צ'כוב, ההצגה בתוך ההצגה נכתבת על-ידי הורמר/קונסטנטין (ג'יימס קנת' הוגן), והיא איומה בצורה נהדרת - בדרכים מדהימות למדי. פתחתה של המערכה השנייה, לקוחה מאופוסו של הומר, 'הפינגווינים חייבים לשיר', מהנה להפליא. וכך גם, למעשה, הכתיבה הקורלית המענגת לעיני סיום המערכה הראשונה, 'מדמיין אותך', שתישאר איתך לאורך זמן אחרי שתשמע אותה. אוליבר רו, מנהל מוזיקלי, עשה עבודה מצוינת עם הניקוד הזה, ושמר על כולם מאוחדים מנגינתו המתאימה על הפסנתר שבבמה.

כל הבמה, למעשה, נעשית בצורה מרושלת וחצי מאולתרת, וזה מתמקד ישירות בדמויות, כולן מחקות את הדמויות והאירועים של דרמתו של צ'כוב בדרכים מסודרות ומצחיקות ומרגשות. סטיוארט סקוט עושה דייב מצחיק, אליזבת צ'דוויק לוקחת על עצמה את תפקיד התקווה, סטפני ליסה היא סטלה, וראיין טיילור אנדי. התנועה בחלל הקטן המוקדש לקאסט של שמונה, ישנה במקצת. אבל בעיקר, זו הצגה עם שירים. המספרים כתובים היטב, מלודיים, ממוקדים ומלאי אדריכלות ומתבנים כלכליים בדרך כלל. המחברים של העבודה הזו (דיוויד אוונס - ספר ומוזיקה - וויני הולצמן - ספר ומילים) המשיכו לכתוב דברים נוספים רבים, אבל הולצמן שהשיגה אלמות עם שיתוף הפעולה שלה עם סטפן שוורץ על 'מרושעת'. כאן, ישנה תחושה שהם מנסים ניסוי רעיון מחוכם, וכמעט מצליחים בו.

הבעיה עם הדרמות של צ'כוב היא שלא קורה בהן הרבה. ואמנם וודס נמשך עוד יותר לבוץ של 'ים גול: המופע', וסופו שמועמד לעמוד בו כראוי, בעוד נייט שם הרבה אנרגיה במעורבותו - מזכיר לנו לא מעט את המנהל של קירק דאגלס ב'היפה והרע' - יש רק כל כך הרבה שניתן להשיג במצב זה. אפילו המנהל הראשון של העבודה, לא אחר מאשר ארתור לורנטס, לא הצליח להוביל אותה להצלחה. חוקתית, אוונס והולצמן כל כך רחוקים מתיאטרון האמנות במוסקבה שהם פשוט לא יודעים איך לעשות את זה לחיים ולנשום, ועדיין פחות יודעים מה עליהם 'לומר' על זה. ואם הם כן ידעו, אז - טעות קלאסית - הם בוחרים לא לומר זאת, ומעדיפים לכפות את המקוריות והכנות של צ'כוב אל הקלישאות והנוסחאות של קונבנציות תיאטרון המוזיקה של ברודווי, אולי בתקווה שהם יצילו אותם. הם לא.

אוי, טוב, לא חשוב. לפחות אנחנו זוכים לשמוע את כל הבדיחות, ואת השירים (שעיתים קרובות מקסימים). שווה ביקור.

הזמינו כרטיסים לציפורי גן עדן בתיאטרון דרייטון ארמס