סקירה: Dear England, התיאטרון הלאומי בלונדון ✭✭✭

פול טי דייויס סוקר את המחזה של ג'יימס גרהאם 'אינגלנד היקרה' שמוצג כעת בתיאטרון הלאומי.

ג'וזף פיינס (גארת' סאות'גייט) וצוות השחקנים של אינגלנד היקרה. צילום: מארק ברנר אינגלנד היקרה.

תיאטרון לאומי

20 ביוני 2023

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים

גילוי נאות - אני מוויילס ואין לי עניין בכדורגל. אז האם מחזה על גארת' סאות'גייט והתחדשותו השקטה של נבחרת אנגליה יעניין וימשוך אותי? ובכן, כן, כי זה מבוצע בצורה פנטסטית ויש הרבה רגעים יפים מהמשחק היפה, והבימוי המרעיש של רופרט גולד ממלא את אולם אוליבר האנדי באנרגיה. זהו עיצוב מוצלח נוסף של אס דוולין, צורה מעגלית ניאונית שרומזת לאצטדיונים גדולים, שמשדרת הרבה מידע לאלו שאינם מכירים משחקים ותוצאות, וישנה נזילות חדרי הלבשה. החלק הטוב ביותר הוא הפיזיות, עבודה תנועתית מצוינת של אלן קיין וחנו לֵנגולף, המשחקים מועלים לחיים עם שפע של טסטוסטרון. אבל המחזה של ג'יימס גרהאם הוא לא רק על כדורגל, זהו על מצבה של האומה, וכאן הקשרים בין ספורט לפוליטיקה מתרופפים קצת, בסך הכל, המחזה חסר עומק רב.

וויל קלוז, אבינזיא גיאו וקיל מטסנה. צילום: מארק ברנר

במרכז הכל נמצא האונקאן של ג'וזף פיינס לגארת' סאות'גייט, שקולט את הדרכים והאמונות של האיש, אם לא אחר כך תעזבו את האולם עם הכבוד העצום אליו. נרדף על ידי הפנדל שהחמיץ ביורו 96, הוא נאבק לצאת מצל זה, והפסיכולוגית של הקבוצה פיפה גריינג', בביצוע מקסים של ג'ינה מקי, מעודדת אותו לעשות זאת. עם זאת, זה רק מגרד את פני השטח, ואנחנו אף פעם לא מקבלים תחושת עומק אמיתית של הטראומה שלו, למעשה יש נטייה שהמחזה יתעמק יתר על המידה באימון ביצועים, הקבוצה מעודדים להתמיד לכתוב יומנים וכו'.

ג'וזף פיינס כגארת' סאות'גייט. צילום: מארק ברנר וויל קלוז גונב את ההצגה כהארי קיין, (אשר קולו זיהיתי אפילו מרדיו 4's Dead Ringers), משעשע בכל היבט, מראה את פגיעותו של האיש רק במחצית השנייה. אכן, במחצית השנייה מתחיל המחזה להיות מעניין, מתייחסים לגזענות ולהתנהגות המזעזעת של כמה מהאוהדים המכונים כך, אבל הלגלוג על ראשי ממשלה עוקבים מעניק תחושה של דמויות של ספיטינג אימג', ואני לא בטוח שעתידה של האומה קשור לנבחרת אנגליה, אפילו שסאות'גייט מונה בשנה של משאל העם על הברקזיט. זה גם פתיח בכך שכל זר במחזה הוא סטראוטיפ.

וויל קלוז כגארת' סאות'גייט הצעיר. צילום: מארק ברנר המחזה ממשיך עמוק לתוך זמן נוסף, ויכול להפיק תועלת מחיתוך נבון, והוא חסר את הכוח הפוליטי של עבודות קודמות של גרהאם כמו Labour of Love ו-Ink, והשאלה מה זה אומר להיות אנגלי לא נפתרת באופן מלא. המחזה עובד בצורה הטובה ביותר כאשר גרהאם נהנה בכתיבתו, הבדיחות מצליחות ויש מתח אמיתי בפנדלים! זו חוויה מהנה, מבוימת יפה, ואם זה יביא לקהל מגוון יותר בתיאטרון, זה יעשה את עבודתו היטב.

עד 11 באוגוסט 2023 בתיאטרון הלאומי