ביקורת: אירופה, תיאטרון דונמאר ✭

ג'וליאן איבס סוקר את המחזה 'אירופה' מאת דיוויד גרייג המוצג כעת בתיאטרון דונמר בלונדון.

תיאו בארלם ביגס (סוס) ובילי הוול (ברלין) ב'אירופה'. צילום: מארק ברנר אירופה

תיאטרון דונמר

28 ביוני 2019

כוכב אחד

הזמנת כרטיסים

אני לא יודע מי חשב שזה רעיון טוב להחזיר לחיים את המחזה הזה של דיוויד גרייג, שנכתב לפני 25 שנה.  לפני זמן מה, הערצנו את היצירתיות של הדרמה שלו, 'האירועים'.  אז מי עכשיו רוצה להזכיר כתיבה הרבה פחות חזקה?

לכאורה, זהו מחזה על החיים בתחנת רכבות בגבול, אי שם ביבשת הפוסט-מלחמה הקרה שבכותרת.  אבל בפועל זה פחות מחזה ויותר אוסף של תרגילי כתיבה, כאשר כל סצנה עוקבת לוקחת אותנו לאזור השפעה אחר: כך אנו מקבלים סצנות 'בהשראת' המודל של ברכט, ג'ון אוסבורן, צ'כוב, פינטר, ואני יכול להמשיך, אך הם מופיעים.  ייתכן מאוד שכל זה בלתי מכוון לגמרי מצד המחבר, שבינתיים זכה ממצבי להערכה רבה.  עם זאת, יש מעט שאפשר לעשות כדי לחבר כל קשר בין מה שקורה או מה שנאמר בחלק אחד של המופע לבין חלק אחר.

כדי לנסות להתגבר על בעיה זו, הכתיבה נשארת פשוטה בהחלט, כשהדמויות הדקות מבוססות על אמירות קלישאתיות ואסטרטגיות שיחה פורמליות שמנחות אותן דרך דיאלוגים של כמעט כולן 'מספרות', עם מעט מאוד 'מראות'.  מייקל לונגהרסוט, המנהל האמנותי החדש בכתובת זו, קיבל את התפקיד לנסות לתת קוהרנטיות ומשמעות לכל השיחה העלוכנית הזו, אך זהו משימה התגאית כל הדרך.  כל הזמן מודעים למאמצים שעושה הצוות היצירתי כדי לנסות להפיח חיים בתיאטרון הזה, וגם מודעים לסירוב המוחלט של הטקסט להגיב לטיפול.  זה לא כאילו שמדובר בעבודה קצרה; יש הפסקה וכל זה נמשך די הרבה זמן.

פיי מרסיי (אדל) ונטליה טנה (קטיה) ב'אירופה'. צילום: מארק ברנר

המעצבת, קלואה למפורד, נראית גם היא אובדת בעזרה ממה שהיא צריכה לעשות עם כל זה.  אנו מקבלים חזית של תחנה במחתרת - ריאליסטית לחלוטין, ומעליה, פנורמה שונה לחלוטין עם כפר מיניאטורי, המאזכר במעומעם את המיני-סטונהנג' שסופק לגמדים ב'ספיינל טאפ'.  למה?  כמה משאיות נגררות מבלי לספק אנימציה בלתי צפויה ומקבלת בברכה לעסקה הסטטית הזו: האם כל הרעיון היה מתוכנן כך.  טום ויסר מעדיר אותו ומקבל גנטרי מפואר של אורות לעבוד עליו קסם כלשהו במחלקה זו: למעשה, אם פשוט ראית זאת, ולא הבנת אנגלית, ייתכן שתיהנה מהמחזה הרבה יותר.  גם יש צליל מאת איאן דיקינסון לאוטוגרף, אך הוא פשוט מחזק את הדמיון הנוסטלגי של המחזה לדרמות אחרות שהתקיימו בתחנות: אכן, זה כאילו 'הרכבת הרפאים' של ארתור רידלי עברה בתוכנה של סמואל בקט והתוצאה נרמסה שוב ושוב על ידי שרה קיין.  סימון סלייטר מחבר פסקול קולנועי למדי; שוב, הסיבה לכך חומקת ממני, כי כשנותנים להם לזמר - בכמה מקרים - הם עושים זאת באופן אגיט-פרופ של האנס איזלר שמאפכס - כמובן - שאין לעניין כל קשר עם מה שבא בהמשך.

הקבוצה של 'אירופה' בתיאטרון דונמר. צילום: מארק ברנר

עכשיו, בהגנה על המחזה, עלי לומר שיש אנשים שאכן אוהבים אותו.  אולי זה בגלל העבודה הנעימה של השחקנים?  אני מחפש סיבות נואשות כאן.  בילי הוול, שכולנו (כצרכנים מסורים של סדרות טלוויזיה) מכירים ואוהבים כקורבן שבץ במסלול הכליה בMotherFatherSon, מזכיר לי שוב ושוב עד כמה התסריט היה טוב לסדרת הטלוויזיה בהשוואה למשהו שניתן לו לדבר כאן.  הוא מכונה 'ברלין', שיכול להיות או לא משחק על 'פריז' של משפחת הילטון.  רון קוק נותן לנו מנהל תחנה עם שם שמצלצל כמו מהמאה ה-18 בשם 'פרט', שנראה ונשמע כמו שיתאים יותר לגרסת ילדים חיה של 'קמברוויק גרין'.  העוזרת שלו, 'אדל' של פיי מרסיי, שוכנת ביקום אחר, דמוי קריל צ'רצ'יל.  היא נשואה לברלין, אבל קולטת ובורחת עם 'קטיה' של נטליה טנה.  (ספוילר? אם אתם לא רואים את זה קורה שעה לפני שזה יקרה, אז אולי צריך לצאת יותר.)

עם זאת, אני רוצה לומר מילה לטובת נטליה טנה: היא – לבד – מכל השחקנים המופיעים על הבמה מצליחה למצוא דרך להתמודד עם המכשולים הסגנוניים והמבניים הרבים של טקסט זה.  רק היא נראתה אמינה מתחילת ועד סוף החלק, למרות שכמו כל האחרים – התפקיד שלה בסופו של דבר מדגיש שאין באמת לאן ללכת.  זה לא באשמתה.  השחקנים האחרים מקבלים החלטות, בדרך כזו או אחרת, לגבי מה לעשות עם מה שקיבלו, וכולם יורדים למנקרות העמוקות של הבור חסר המשמעות שהינו המחזה הזה.  קבורק מליקיאן כ'סווה' (שכידוע כולנו, הוא שם הנהר שעובר דרך לובליאנה, בירת הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של סלובניה), מקרין גרביטאס כלשהו, אך המילים הפשוטות שהוא נאלץ לומר ממשיכות לערער את סמכותו.  השלישייה של חברים שמאסטרים את חייו של ברלין רוצים מזל יותר: 'הורס', שהוא מנהיג קטן בהרבה, ו'בילי' של סטיבן רייט ו'מרוקו' של שיין זאזה.  להתחלה, מהיכן הגיעו השמות האלה? ... ולאן הם אמורים להוביל אותנו?... כמו התחנה הנסתמה, הם נראים חסרי תועלת וחסרי מטרה.

קבורק מליקיאן ('סווה') ורון קוק ('פרט') ב'אירופה'. צילום: מארק ברנר

אין לי עם זאת, יש לי אינטרס להצהיר.  בתקופה המדוברת, בין 1988 ל-1993, חייתי ועבדתי בעיר ברלין האמיתית.  שם, צפיתי במקום הראשון במהפכות של התמוטטות ה- Comecon, הברית הצבאית והאיחוד הסובייטי: ברלין נעשתה במהירות לנקודת המפנה סביב כמעט כל השינויים האלו: ידעתי זאת מהיום הראשון שראיתי מחלון שלי ומצאתי מרצדס בנץ עם לוחיות תווים בסירילים.  חבריי והחברים הקרובים שלי היו מגיעים מכל פינה בעולם הקומוניסטי המתמוטט, מ'לייבך' במערב ועד ל'וולדיווסטוק' במזרח, ואני מבטיח - לכולם היה הרבה יותר להסביר מאשר מאמציהם המשותפים של כל הדוברים במחזה חפורי זה.

הזמנת כרטיסים ל'אירופה'