סקירה: 'Everyman', התיאטרון הלאומי ✭✭

אברימן

תיאטרון אוליבייה

29 אפריל 2015

2 כוכבים

המנקה, עייפה, מביטה ישירות אל הקהל ושואלת איזה יום היה לכולם. האם אנחנו נהנים מהפרוסקו שלנו? (צחוקי ידע בהתחשב בכך שזהו ערב בכורה) היא מזהירה שתנקה קונדומים לפני שהלילה יסתיים אך מבטיחה שזה לא יהיה הדבר הגרוע ביותר שהיא תצטרך לנקות.

איש, לבוש חליפה כחולה אלגנטית, אך ללא נעליים, נופל מהשמיים ונעלם לתוך חצי מעגל חור שחור. קבוצת מפגינים רועשת מגיעה ובאופן מסוגנן מחקה כיף, חברות וטירוף. האיש שנפל מגיע ומריעים לו. הוא חוגג יום הולדת 40. "יום הולדת מזוין שמח" הופך במהרה למנין הרועש. שקיות קוקאין נשלפות, נקרעות, האבקה הלבנה מרוססת על פני שולחנות. כולם מתפנקים, שוב ושוב, ולאחר הסנפה מגיע גל אחר גל של עליזות, חוצפה, ליבידו ואלימות.

המנקה חוזרת. משתתפי המסיבה עוזבים, משאירים את האיש בכחול, האיש שנפל, קשור לספסל עם סרט זירת פשע שהמשטרה תופסת אותו. הוא מתעורר ומקיא לתוך הדלי מונח בדיוק במקום. מתברר שהמנקה היא אלוהים והיא לא מרוצה. היא מזמנת את המוות. הוא מתברר כמציאותי אירי לאכוני.

זהו אברימן, ההפקה הראשונה של רופוס נוריס כמנהל אמנותי של התיאטרון הלאומי. גרסה זו של המחזה המוסרי הקלאסי מימי הביניים נכתבה על ידי קרול אן דאפי והיא מתארכת בתוכנית המחזה כ"מחזה לעידן האנתרופוצן".

המלומדת קריסטן שפרד-בוש, מהפקולטה לאנגלית של אוניברסיטת אוקספורד מציינת:

"סיפורה המודרני מביא את החששות המקוריים של חוסר אמונה ומעשים טובים אל מוקד מודרני חד, ומכריח אותנו להרהר במצב האנושות בעידן קיצוני צרכני וחילוני ולדרך למציאת המשמעות בדרכים חסרי אלוהים. מול מות כדור הארץ, מותו של אברימן נראה זעום ביותר. אבל, כמו הדמויות של Peer Gynt, וילי לומן ואמילי, הוא כל מה שיש לנו. עתיד הפלנטה תלוי באופן עקבי באנושות ובמאזן חולשותיה ועוצמותיה, קצר-ראייה ותחכום, אנוכיות ושיתוף פעולה. עד שזו האתגר יענה, אברימן ימשיך להיות רלוונטי כיום כמו שהיה לקהל מימי הביניים".

זה קשה להתווכח עם זה. עיבודה של דאפי הוא גם לירי וגם עכשווי. זה מצחיק גם כן, כמו החיים, לעיתים במפתיע.

לא, הבעיה כאן לא טמונה בטקסט. היא טמונה בהפקה.

נוריס שופכת הכל על ההפקה: צוות גדול, אקרובטיקה בגובה רב, שירת שירי מופע, מפלי נצנצים, מכונת רוח שמכניס מטבעות מזויפים ואוויר לתוך האולם, שימוש בקוקאין, גשם, הליכה על בקבוקים שבורים, פעילות מולטימדיה, המילה C, אורגיה (באופן כלשהו) שמערבת שילובים שונים של מיניות, פסלים ענקיים מזהב, תלבושות פלורסנטיות, זרם בועות ובגדי זהב מלוכלכים. כאילו הוא לא סומך על החומר שיעשה את ההשפעה בעצמו.

התוצאה היא זוהרת, לא בוגרת ובלתי נסבלת משעממת. יותר מדי מופע ופחות מדי סגנון ותוכן. בטוח שזה יצירה ברורה ונועזת של מצב העולם, אך ההפקה באופו גמור לא מעורבת, פסיבית ללא רחם, חסרת תקווה קיטשית.

כּאברימן, צ'יווטל אג'יופור שואף בגבורה לפרוץ את גבולי השעמום של חזונו הפסיכדלי/הלוצינוגני של נוריס. הוא מצליח לעיתים קרובות, ואין ספק על נחישותו ותשוקתו. לעיתים, קולו הנפלא מפיח בעיבודה של דאפי חיים פועמים.

בתוך המגבלות של התחום שבו נוריס דורש מהם לפעול, גם דרמוט קרולי (מוות) וקייט דושן (אלוהים) טובים כמו שיכולים להיות צפויים ויש עבודה מרתקת משארון די קלארק והילד ששיחק את אבריבוי.

חאבייר דה פרוטוס מכין את הכוריאוגרפיה בדרכים נמרצות ויש תאורה יוצאת דופן מפול אנדרסון.

אבל...להפקה הראשונה, סימן באדמה, צורת דברים לבוא, לא מזה בכי טוב לתיאטרון הלאומי. במיוחד אחרי האכזבה מבחירת התוכנית האחרת של נוריס עד כה - Light Shining in Buckinghamshire.

שני כשלונות. תשומת הלב עוברת כעת להפקה הבאה, The Beaux' Stratagem. האם יהיה זה שלוש סיבובים מאכזבים לרופוס נוריס?

אברימן רץ בתיאטרון אוליבייה בתיאטרון הלאומי עד 30 באוגוסט 2015