ביקורת: ארבע דקות שתים עשרה שניות, טראפלגר סטודיוס 2 ✭✭✭✭

קייט מרבן. צילום: איקין יאם. ארבע דקות שתים עשרה שניות

תראפלגר סטודיו 2

12 בנובמבר 2015

4 כוכבים

רכישת כרטיסים ארבע דקות שתים עשרה שניות הוא המחזה הראשון באורך מלא של ג׳יימס פריץ' וכבר התקבל בצורה טובה כאשר היה מועמד לפרס אוליבייה בשנת 2014. לאחר עונה מצליחה בתיאטרון המפסטד דאונסטיירס, הוא עתה מציג בתראפלגר סטודיו 2. זוהי מקום אינטימי ומתאים היטב להצגה. הקהל קרוב מספיק לפעולה כדי לראות את הפחד בעיני השחקנים וכך נמשכים גמר של רגשות בהצגה.

זהו מחזה על סוגיות עכשוויות והוא מתחיל עם הורים שמדברים על תקרית של בריונות בבית הספר לבנם בן ה-15, ג׳ק. זה מטופל בצורה מבדרת וקלה שמראה תזמון קומי נחמד, אך המחזה מהר מתפתח לנסיבות הרציניות שמתחת. הוא לא רק מצלצל פעמון אזהרה להורים וצעירים על סכנות התקשורת האלקטרונית אלא גם חושף תפיסות שגויות שעלולות להיגרם בעקבות חוסר בתקשורת פתוחה וכנה בכלל.

מעניין שהפרוטגוניסט המרכזי של המעשה המקורי, הבן ג׳ק, אינו נראֶה ובכל זאת הפיתולים והתפניות של המחזה גורמים לקהל להסתייג מדמותו. היעדרו הפיזי על הבמה ממקדת את תשומת הלב להשפעות של מעשיו על הקרובים לו ביותר.

אנה לדויץ׳ ביימה את ההפקה הזו במגע עדין ויפה. ההתקדמות של כל דמות והקשרים שלהם זה עם זה מוגדרים בצורה ברורה במבנה הסצינות הקצרות. זה כמעט כמו לראות קליפה של בצל, שכבה אחר שכבה עד שמגיעים למרכזו. הקצב והאנרגיה של המופע מתאימים לחלוטין לסגנון ולנושא.

ג׳ון מקגינס. צילום: איקין יאם

סיפור שמתחיל פשוט הופך למורכב יותר עם כל סצנה שהעיצוב הקולי של שרה וולטמן מסמן בעדינות. כל סצנה מקושרת ב'זאפ' אלקטרוני שמתחיל כפיצוץ קצר ופשוט ובהדרגתיות הופך לקודר ומאיים יותר ככל שמתפתחת העלילה. הפשטות בסיפור מועבה בעיצוב הוויזואלי של ג'נט בירד. רצפת פטרנים שמזכירה תבניות בדיקה טלוויזיוניות ישנות משוכפלת בלוח התאורה. כמה כיסאות ושולחן והאסתטיקה הפשוטה הזו משרתת את המחזה היטב.

הביצוע הבולט של הערב ניתן על ידי קייט מרבן שמשחקת את די, אימו של ג׳ק. כל מילה בדבריה אמינה. היו מעט רגעים שמרבן לא הייתה על הבמה והיא שמרה על האנרגיה באוויר לאורך כל ההצגה. ג׳ונתן מקגינס בתור דיוויד, הבעל והאב במחזה היה גם הוא מצוין, דמותו מהווה משקל שווה להתרגשות של אשתו וללא חשיפה של העלילה, דיוויד מלא בהפתעות.

ריה זמטרוביץ׳. צילום: איקין יאם

דמותו של הבן מוגדרת היטב בקטע הראשון של המחזה על ידי האם והאב. לאחר מכן מופיע החבר הטוב ביותר, ניק, ועוד שכבה של הבצל מתקלפת. אניייבל גודווין מצייר את ניק במעטה עדין, נותן לקהל דמות לאהוב.

הקול הרביעי בפאזל האמת הזה נמסר על ידי ריה זמטרוביץ׳ שמשחקת את החברה, קארה. האירועים פגעו בקארה עמוק יותר משתופס תחילה ומדגימה הבנה של התוצאות של הפגיעה שהושלכה עליה מעבר לגילה של 15 שנה. זמטרוביץ׳ הרשימה מוקדם יותר השנה בהמכשיפה במנצ'סטר והיא משכנעת לא פחות בתפקידה הנוכחי.

למצער ההצגה מסתיימת בהבנה מחרידה שגרסה של הסיפור הזה מתרחשת במציאות איפשהו בסביבה הקרובה: במשפחות הקרובות, ליד הדלת, ברחוב שממול, בוודאי שלא רחוק יותר מהשכונה הבאה. זוהי בעיה שמעסיקה את כולם ואין ספק שיש לשים אותה מול עיניהם וקולותיהם של הצעירים שצריכים לשמוע זאת.

״ארבע דקות שתים עשרה שניות״ רץ עד 5 בדצמבר בתראפלגר סטודיו 2. הזמינו עכשיו.