סקירה: כן, אני קשוח מספיק, תיאטרון הפארק ✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את 'Hell Yes I'm Tough Enough' מאת בן אלדרטון, המוצג עכשיו בתיאטרון פרק.

צוות השחקנים של 'Hell Yes I'm Tough Enough'. צילום: רוברט וורקמן Hell Yes I'm Tough Enough תיאטרון פרק 4 כוכבים הזמינו עכשיו מפעם לפעם מגיע מופע מושלם והקהל יודע שהוא יכול פשוט לשבת לאחור וליהנות מההופעה הנפלאה של כל מה שעובד כמו שצריך.  וזה בערך מה שהמערכה הראשונה של ההצגה הזו מאת השחקן והסופר הצעיר בן אלדרטון משיגה.  טוב, ישנה תחילת תור שלא נמצאת באותו ליגה כמו מה שבא בעקבותיה - ואני לא בטוח מה היא עושה שם: זה מרגיש יותר כמו תרגיל מועדון דרמה מאשר שיש לו קשר לפעולה הרבה יותר אינטגרלית, מתוחה ומשכנעת שמצליחה אותה.  עם זאת, אז אנחנו מקבלים פרישת סיפורת מוקפדת ורוויית הפתעות על סיפורת של שחיתות ברמות הגבוהות ביותר של הפוליטיקה הבריטית.  במילים אחרות, מחזה שכולנו יכולים להזדהות איתו. אנני טייסון ובן אלדרטון. צילום: רוברט וורקמן נכון, לוקח לרגע קטן להתרגל לתקופת הזמן של המחזה: כרגיל בדרמות 'סטיריות', נראה שחלף עידנים עד שההצגה הגיעה לבמה.  לכן, הפאנצ'ים האקטואליים שלה עמוסים היטב על ידי היותם 2-3 שנים לאחור.  זה, עם זאת, חטא שתהיו מוכנים לסלוח לו, כשאתם נטמעים בחזון המטורף של הפוליטיקה בכוח ווסטמינסטר שמוצעת כאן. אלדרטון נותן לעצמו את התפקיד המצוין של הדמיון לקמרון, 'דייב קרטר': מפלצת שנואה, שוביניסטית, שנראה כי היא מתבססת על קניה ווסט (עד כמה שאני יכול להגיד - אני מתחרט לומר שאינני מומחה בדברים כאלה).  שותפו הצדדי הקטן הוא הדמות הפאטתית של ניק קלוג, בגילומו של ג'יימס ברייאנט (הבנתם?).  האופוזיציה - כזו שהיא - מתמקדת בדמותו של נד קונטרבנד בגילום של בן הוד.  עוד עדר של דמויות מורכבות מהדמות 'וויל' של מייקל אדוארדס, הדמות הפורסת של 'שרון סלוטר' של קסנדרה הרקולס, הדמות המוזרה והפיוטית 'קורבז' בגילומו של אדוארד הלסטד, והדמות המרכזית יותר של 'פופי' בגילומו של ונציה ואן סומרן, 'פטריק' של מיכאל סן, ו'גליניס' של אנני טייסון.  אלדרטון שומר על הדמויות הללו בתנועה מהירה, ומנפצות את קטלוג הסיסמאות שלו, שלבד על דף (קראתי את התסריט - שפורסם כתוכנית על ידי פליידד פרס - לפני המופע), לא נראות בכלל מעניינות, ועם זאת בהפקה הלא עצירה פסיכוטית של רולנד ריינולדס הן הופכות לפוטנטיות ומרתקות במיוחד. מייקל אדוארדס ובן הוד. צילום: רוברט וורקמן התפאורה של איזבלה ואן בריקל היא מעולה: הצצה חכמה ואלגנטית לחדרים חשובים, שבו מתקבלות החלטות חיוניות.  אלכס הופקינס מאיר את זה בפשטות שאינה מובחנת, וג'וליאן סטאר מכסה זאת בסאונדסקייפ רעשני, כמעט יהיר, שמזכיר לנו את הזריקות הרבות ביותר של 'Brass Eye' או 'The Thick Of It'.  לואיס דניאל עשה את ה'מוזיקה' החדשה.  זה חבילה אדירה, כשהכל פועל יחד. באופן מוזר, בחצי השני, יש - אחרי סצנה ראשונית חיננית עם קלוג שמשחק עם מטוסי האיירפיקס שלו - ירידה ברורה בתנופה.  המחזה נכנס לסדרת נאומים גדולים שאין להם את אותה מידה של כיף או המצאה כמו המערכה הראשונה.  זה קצת חבל: אחד נהנה כל כך מוקדם יותר.  אף על פי כן, הרושם המתמשך של המחצית הראשונה נמשך, וזה נושא אתכם החוצה מהתיאטרון שוב עם קפיץ על צעדכם וחיוך על פניכם.  וכמה פעמים בפוליטיקה הבריטית היום, אפשר לשאול, יש יותר מזה?

הזמינו עכשיו ל'ה כן, אני חזק מספיק'