חדשות במה
ביקורת: Lazarus, תיאטרון קינגס קרוס ✭✭✭✭✭
פורסם ב
9 בנובמבר 2016
מאת
ג'וליאן אבס
לאזארוס בתיאטרון קינג'ס קרוס. צילום: Johan Persson לאזארוס
תיאטרון קינג'ס קרוס
8 בנובמבר 2016
5 כוכבים
הוא קם לתחייה. רוברט פוקס נראה לאחר ההופעה הערב, נהנה מג'ין וטוניק מרגיע (או אולי רק ג'ין?) בבר של אחד המקומות החדשים ביותר שקמו במתחם העולה של תיאטרון קינג'ס קרוס, כאשר הקהל יוצא, מרוענן ושונה, לאחר החוויה המרגשת שהיא יצירת המוזיקת תיאטרון הפואטית והמשונה של דיוויד בואי ואנדה וולש: 'לאזארוס'. פוקס הפיק אותה בהצלחה רבה בברודוויי (אף על פי שאינו נותן לדעותיו להיות מושפעות מטור הציוצים הזה), והוא מכניס אותה לבריטניה בהצלחה שווה, כך נראה.
ג'ולי יאמני כמאמי. צילום: Johan Persson
באולם המופעים החדש עם 900 מקומות ישיבה, 'לאזארוס' תופס חלל הופעה רחב יותר מאשר גבוה: זה נראה כמו סט של אופרה (על ידי Jan Versweyveld, שמספק עיצוב תפאורה ותאורה) בגוונים טבעיים מושתקים, כמעט מרוהט במיטה ומקרר, זוג וילונות, גרמופון ואוסף תקליטים, עם דלתות זעירות בצדדים: זה דירה רחבה פתוחה, עם שני חלונות זכוכית רחבים, כמו עיניים עצומות, מעבר לכך - מונחים על פלטפורמה מוגבהת - מתרחבת הלהקה. בין החלונות, לוח מרכזי מציג מקרנים (על ידי Tal Yarden), שמדי פעם מתפשטים לשאר הסט, ומשתלבים בצורה מתוחכמת עם הפעולה על הבמה, סרטים שמובילים אותנו לקנטר ג'רמן דרך הארכיונים של בואידום. בזמן שהמוזיקה והתמונות החולפות הן אינטנסיביות צבעוניות ומאפיינות, יש משהו אנונימי, חסר טעם, בנוגע למרחב 'החי'; זה כאילו דירה-מלון, או משהו לקנייה-להשכרה, או - יותר נכון - לקנייה-למכירה מהירה: אך זה הופך להיות תוצאות המשלים המושלמות להציג את תהילת הקשות המוזיקליות - מבחר מהעבודות הטובות ביותר של בואי, רובם כאן קיבלו סידורים חדשים ומרעננים (ב ידי Henry Hey).
Sophia Anne Caruso (Girl) ומייקל סי הול (Newton) בלאזארוס
למעשה, מה שיש לנו כאן זה יורש ברור ל'מאמה מיה', בכך שההצגה לוקחת קטלוג מפורסם ומרימה ממנו מבחר קטעים לעטר ולקשט סיפור דרמטי חזק שמזדהה בהרמוניה עם אישיות התוכן המוזיקלי והליריקלי. כאן, הסיפור המקורי שלנו הוא 'המשך סיפורו....' של אחד הדמויות האלטר-אגו של בואי, תומאס ג'רום ניוטון, לאחר שנראה עובר תקופה קשה (למרות כל הכסף הזה) ב'האיש שנפל אל כדור הארץ', סרט של ניק רואי מ-1976 על פי ספר מ-1963 מאת וולטר טרוויס. הכותב אנדה וולש, משתף פעולה צמוד כל הדרך עם בואי, מביא את חוש התיאטרון שלו בצורה מתוחכמת לסצנות מקושרות ולעיתים על-מימדיות שמחקרות, בצורה לא לינארית מפוארת, מספר 'תמונות מחיות', בהן הדמויות מתנגשות, מגיבות, משתנות ונפרדות, רומזות במקום לתאר את הקשת של הסיפור. או, מספר סיפורים. כמו סיפורים רבים כמו שיש שירים: 17.
סידני כריסמס (נערה מתבגרת), מייקל אספר (ולנטיין), גבריאלה ברוקס (נערה מתבגרת), מאימונה ממון (נערה מתבגרת). צילום: Jan Versweyveld
הבימוי, על ידי איוו ואן חוב, הוא מודרני באותה מידה, מעמת 'רק פעולה' סגנונות אחד מול השני, מתעורר על ידי התנועה הביתית של אנני בי פרסון, ומצויד בקוסטומים הפשוטים אך המעוררים של אן דה'ויס. יש לו טריות של יצירה פסטיבלית, קלילות של חתיכה מזדמנת, זה מציע לנו שורה של 'רגעים' עדינים, אף פעם לא מנסה להתכווץ למשמעות רצינית או לזעזועים בלתי נשכחים (למרות שאנחנו עוברים כל כך הרבה רגשות, מטרחה מתוקה עד לאימה גואלת). באופן אירוני דרמטי, למרות שהלהקה נמצאת למעלה על הבמה, סגורה בסוף הסט, בזכות עיצוב הצליל המידי והקרוב של טוני גייל, זה תמיד המוזיקה שמובלטת, עם עולם צלילים עשיר שנזכר מהרכב ה-10 אנשים תחת הפיקוד של טום קאוולי (באופן פלמוביינט על פסנתר).
מייקל סי הול (Newton) וסופיה אן קרוסו (Girl) בלאזארוס. צילום: Johan Persson
הופעות הווקאליות מהקאסט הן כנה לב כמו מונחות בצורה מושלמת: מייקל סי הול עושה עבודה הוגנת לשחזר חלק מהאינדיבידואליות של קווי בואי בעוד איימי לנוקס וסופיה אן קרוסו עושים עבודה טובה שמתאימה לו כמו שלולו כשהיא כשעשתה את 'האיש שמכר את העולם' להיט. מייקל אספר הוא האויב המרושע של הגיבור שלנו בהתחפשות שמזכירה את מארק צ'פמן (הרוצח של ג'ון לנון, שנורה מחוץ לבניין הדירות שלו בניו יורק). ויש פעולה תומכת טובה מג'יימי מוסקטו, ריצ'רד הנסל, טום פרסון וג'ולי יאמאני כדמויות שחולפות על פני הדמויות הראשיות שלנו. לבסוף, טריו של 'נערות מתבגרות' פאטות (המעריצות האמיתיות של דמויות כמו בואי) כולל את הכוחות הכוריים של מאימונה ממון, גבריאלה ברוקס וסידני כריסמס.
הקאסט של לאזארוס. צילום: Jan Versweyveld
מה כל זה אומר? ובכן, אני חושב שזה תלוי בנקודת המבט שלך. ועל הקשר שלך לאלו או לכל (אם אתה Boy George) של הקטלוג הנהדר של בואי. כלומר: האם מישהו הולך לראות את 'זה היה יום קשה' כדי להתרכז בעלילה'? באמת?? אז זה המקרה גם עם הבידור הזה. זהו טבילה במה זה להיות דיוויד בואי כשאתה לא. אם למישהו יש 'בעיה' עם זה, אז העצה הכי טובה היא לעבור ולשבת ולראות את הסרט של ריצ'רד לסטר ולהפסיק לדאוג.
אין כאן שום דבר קונבנציונלי. זה חגיגי. סועראי. דיוניסי. נפלא.
הוא קם לתחייה.
הזמנת כרטיסים ל'לאזארוס' בתיאטרון קינג'ס קרוס
קבלו את המיטב מתיאטרון בריטי ישירות לתיבת הדואר שלכם
היו הראשונים להגיע לכרטיסים הטובים ביותר, הצעות בלעדיות וחדשות אחרונות מווסט אנד.
אתם יכולים לבטל את המנוי בכל עת. מדיניות פרטיות