סקירה: חיים עם האורות דלוקים, יאנג ויק ✭✭✭✭✭

לחיות עם האורות דולקים

יונג ויק

17 במרץ 2016

5 כוכבים

זו אמת בלתי ניתנת להפרכה שאין דבר שהתיאטרון עושה טוב יותר מאשר לבחון ולבקר את עצמו. 'לחיות עם האורות דולקים', המסע הכנה והמרגש להפליא של מארק לוקייר, מהיותו שחקן מבטיח ב-RSC ועד להתמוטטות, ולאחר מכן חזרה לחיים מאוזנים, הוא יצירה יוצאת דופן וחשובה בנוף התיאטרוני לכל אדם שחייו נגעו אי פעם במחלת נפש. (שאגב, זה כל אחד.)

מופע יחיד, במיוחד כזה המתמקד בהרהורים על קריירת השחקן, יכול בקלות להידרדר לערב של נרקיסיזם מרוכז בעצמו; אך אנו מיד מתרככים על ידי מארק עצמו שמקבל את פנינו אישית בדלת ומזמין אותנו לחלל הסטודיו ביונג ויק. חיוני וידידותי, מארק חוזר ומרגיע אותנו שניתן להשאיר את כל מוסכמות התיאטרון, הקיר הרביעי וכו' מאחור כי הוא פשוט שם כדי לספר סיפור.

אבל איזה סיפור! עם שאריות תיאטרליות פזורות על הבמה, מארק שוזר את עלילות חייו עד לרגע זה. מדלג מהשתקפות אחת חדה ומרשימה לאימפרסונציה אבסורדית ובנאלית, מארק משאיר את הקהל בצחוק, מתקשה בנשימתו. ועם זאת, הוא מספק מכות רגשיות קטלניות וחושף את הפגיעות השברירית של אדם שנמצא על הקצה. התמוטטותו של מארק מבשרת על ידי הגעת אמריקאי חלקלק שמציג את עצמו כשטן ורודף אחריו בהתעקשות, פוגע במערכות היחסים שלו עם משפחה, חברים, אוהבים ובסופו של דבר עם המציאות עצמה.

התנהגותו ההולכת ומחמירה של מארק משתנה מבומבסטיות לגוף מסוכן כשהוא גונב ופוצע רגשית את אלו שמנסים לעזור לו. נדהמתי מכנותו לחלוק ולחקור את הכאב והבושה שגרם לאלו שאהבו אותו, והאנחות מהקהל נשמעות כשהוא בוגד ומרמה את הדמויות שתיאר בוקר קודם באהבה. בסופו של דבר, לאחר ניסיונות התאבדות מרובים, הצתה ועוברות במוסדות פסיכיאטריים שונים פעולותיו של מארק מביאות אותו לכלא, שם הוא מתאר באופן קורע לב תחושת "בטחון" "...מאחורי מטרים של לבנים," לראשונה מזה שנים.

כפי שניתן לשבח באותה מידה הוא חוסר נכונותו להטיל דופי באף אחד מהמקצוענים הרפואיים והמשפטיים הרבים דרך תחום סמכותם הוא עובר. להיפך, הוא עומד בגאווה בסוף מציין שהוא "אישור" של המערכת היות שבזכות עבודתם הקשה ומאמצים הוא הצליח לחזור לחיים נורמליים. התנודה של לוקייר בין נפנוף שמות יומרני להוקרה ענווה הם הדבר שהופכים את היצירה הזו למרתקת כל כך. בעת שהוא נזכר בזמן הבמה שלו בתפקידים קלאסיים, בית השיר שלו מנצנצת בחוסן עוצמתי שגורם לרצות לראות אותו בהפקה מלאה.

קל לראות עד כמה ההפקה הזו כבר התפתחה תחת ההנחיה הצלולה של רמין גריי, אבל לאן תלך לאחר ריצה קצרה זו ואיך היא תתפתח הוא בחזקת ניחוש של כל אדם. החומר והביצוע בהחלט ראויים לריצה ממושכת יותר, אך בסופו של דבר סיפור זה הוא בימה לאדם להיפטר משדים. אם כוונת הפקה זו הייתה להחזיר את מארק לוקייר לקהילה התיאטרונית, היא בהחלט עשתה את תפקידה, אך אם הייתה זו לעורר דיון על הנושא המכריע של בריאות הנפש, ההשלכות שלה בהחלט יגיעו הרבה יותר רחוק.