סקירה: מנדי גונזלס עם סת רודצקי, שודר אונליין ✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את מנדי גונזלס המופיעה עם סת' רודצקי בפרק האחרון של סדרת הסטרימינג של סת'.

סדרת הקונצרטים של סת' עם מנדי גונזלס וסת' רודצקי

בשידור חי באינטרנט ביום ראשון ה-25 באפריל, שחזור ביום שני ה-26 באפריל

אתר הקונצרטים של סת'

וכך, פרק נוסף מגיע.  סדרה זו, שרצה מזה חודשים, כה ביססה את עצמה בסצנת התיאטרון המוזיקלי הווירטואלי, עד שהיא כעת עושה מה שהתיאטרון אמור לעשות: היא גורמת לנו לשאול שאלות.  תבינו, ככל שאני יותר צופה בתכנית זו, כך אני יותר תוהה לגבי המניעים שמניעים אותה.  סת' רודצקי ערך מופעי צ'אט קברט כבר שנים רבות, הרבה לפני 'הזמנים המוזרים' הנוכחיים.  הוא פיתח סוג של סגנון לעשות את ה'דברים' האלה, עם אורחים שעבד איתם לעיתים רבות, ובמקרים מסוימים פיתח מערכות יחסים ארוכות טווח איתם, ובמשך זמן ניכר, הפורמט שרת אותו היטב: כל עוד לאורח יש כמה סיפורים מעניינים לספר, והוא יכול 'לעשות' משהו עם הרפרטואר המבוסס על ברודוויי ב-90 דקות, הדברים נעים בצורה די חלקה.

ועדיין.  בסופו של דבר, ספק קטן ומעיק זוחל למחשבתך, ו - לפני שאתה יודע - קול קטן שואל: 'האם זה כל מה שיש?...'  הגלגלים מסתובבים במעגלים מצמצמים יותר ויותר של רפרטואר שמוכר וניתן לחיזוי יתר, קורות החיים של האורחים העוקבים מתחילים יותר ויותר לדמות זה לזה, וסת' נראה במעין אובדן על מה לעשות עם פורמט זה שמנסח עצמו בצורה בלתי-מורגשת אבל באופן הדרגתי מאבד מתנופתו.

למנדי גונזלס הייתה כנראה נושא די ברור, אולי, כאשר היא החלה לשיר את הגרסה שלה ל'טה-דה-דה דה דההה!' מתוך 'המילטון' של לין-מנואל מירנדה (לשיר אולי יש שם אחר, אבל אני תמיד - ורק - אדע אותו לפי הפזמון).  מהפכה?  ביקורת חברתית?  עיבוד בלוז איטי ומפחיד הוענק ל-'Che Sara Sara' (ג'יי ליבינגסטון וריי אוונס), משך כמה צלילים עמוקים ומלאי רגש מגונזלס.  זו סוג של הופעה ש - בתקופות רגילות - מספיקה להפוך למופע קברט מלחיץ.

עם זאת, אלו רחוקות מלהיות 'תקופות רגילות'.  הופעה גדולה יכולה לעקוב אחר אחרת, אבל אם השירים מושכים לכיוונים שונים, הם נוטים לערער את ההשפעה המשולבת שלהם.  בעוד שאני חושד שרוב הכוח להעלות את המופעים הללו ברשת נבע מסגירת התיאטראות ומקומות הבידור הציבוריים (המקורים) שנגרמה על ידי נגיף הקורונה, עם מבט להחליף את מה שהקהל מתגעגע אליו באותם תחומים - השירים, הזמרים, הצליל, הרכילות, התהילה, וכו', אני חושב שמטרה זו אולי מחטיאה את הנקודה.  אין בזה כל פשע: זו סיטואציה חסרת תקדים, עליה איש לא הוכן בזהירות.  מותר לנו לטעות.  על סת' רודצקי, צריך גם לומר, שהוא אמן חריף ופיקח להפליא, שהאנליזות שלו על ביצועים של אמני תיאטרון מוזיקלי מפורסמים הם מחקר חיוני לכל מי שאוהב את הצורה הזו.  אנו מקבלים מדי פעם הצצה לכך בסדרה זו, אבל אולי המפיקים רמזו לו שלא להיכנס ל'יותר מדי' פרטים שם?

אפשר רק לתהות.  בשביל מה שזה שווה, אני מתגעגע לאספקט הזה של מוחו.  אבל גם זה לא מה שחסר בקונצרטים הללו.  לא.  אני חושב, לאחר שיקול רב, שמה שהקהל באמת מתגעגע בהעדר תיאטרון מוזיקלי אינם השירים, לא הכוכבים, אלא הסיפורים.  הם מתגעגעים לנרטיב.  והפורמט של תכנית זו לא מספק חלון מספיק אל תוך אותם נרטיבים כדי לפצות על חוסר החוויה התיאטרלית.  לא סתם אחת ההופעות המצליחות ביותר הייתה של ג'קי הופמן: רוב השירים בפרק ההוא נכתבו על ידה, ו - אלוהים -  כשמוגשים ביחד בקברט, הם מכים חזק.

קירסטי מקול ופיט גלניסטר, 'בנעליים אלו', עם זאת, פתחו חלון לעבר כמה טריטוריות חדשות מרתקות.  אבל כששומעים את זה, כמהים לראות זאת בהקשר אחר מאשר מה שזה קורה להיות הביצוע של האמן המבצע זאת.  היו כל מיני דרכים לעשות זאת: לפני שנים, ב-ITV, הפורמט של 'שיר אחרי שיר של סונדהיים' הותאם בהצלחה למספר פזמונאים אחרים - גישה מקורית, אך אחת שהכנסת אותנו ללב העניין שלהם.  זכרונות של האמנים, גם אם הם מרצדים עם ההתרגשות והעצבים של אירועים חיים, לעיתים רחוקות חופרים עמוק יותר מזה.  וטכניקת ה'הכה מכל עבר' של תכנית זו לתת לזמר להגדיר את המצב, מובילה בהכרח לתחושה טובה של 'דמיון' למה שהם בעצם מעלים.

מה עוד יכול להסביר שינוי פתאומי לכיוון 'Total Eclipse of the Heart' של ג'ים סטיינמן (להיט של שנות ה-80 של בוני טיילר, שהוכנס אחר כך למופע הברודוויי של 1997 'Dance of the Vampires')?  כן, גונזלס שרה זאת בצורה מדהימה, וסת' מנגן זאת בצורה מאוד מתחשבת: אבל למה זה שם?  למה זה מתייחס?  אם התשובה היחידה לשאלה זו היא 'גונזלס', אז האם היא דמות מספיק מרתקת כדי להחזיק אותנו לאורך כל המופע?  ובכן, במונחים של דרמה מוזיקלית, התשובה לשאלה זו תהיה, 'כן, אם יש מספיק על הכף'.  אז, מה מונח על הכף במופע זה?  והתשובה לכך היא: לא יותר מדי.  למען האמת, הופעות אלו נראות לרוב כמזכירות לנו על קיומם של שחקנים וזמרים שאינם על הבמה הציבורית כמעט בכל מקום אחר כרגע.  זו מטרה ראויה, כמובן, אבל זה לא בהכרח בסיס מבוסס עליו ניתן לבנות רצף ארוך של קונצרטים.

'לנשום' מ'In The Heights' של לין מנואל מירנדה הגיע בהמשך, שהיה מרהיב דיו, אבל מי יודע משהו על הסיפור שזה עוזר לספר?  או מי זה לין-מנואל מירנדה ומה מעניין אותו?  שוב, אלה הן שאלות חשובות שפורמט כזה כמו זה מתחמק מהן.  ואני מתחיל להתגעגע אליהם.  הרבה.  במיוחד כאשר ריצה נוספת של 'Defying Gravity' (שווארץ, 'וויקד') נשמעת יפה, אבל עדיין מצליחה להרגיש כמו שהיא עשויה מעופרת.  למעריץ, אם כן, 'Born To Run' של ברוס ספרינגסטין קיבל גילוי מרגש, אבל למה לעקוב זה עם 'Satisfied' מ'הamilton'?  אם רק היה איזה דרך לייזום זה (או אולי בימוי?) לעצב את כל התכנית הזו למשהו יותר משולב שלם?  אמן גדול כמו מנדי גונזלס באמת ראוי לטוב ביותר.