ביקורת: מפלצותשירים, The Other Palace ✭✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את 'שירי המפלצות' של רוב רוקיקי בתיאטרון The Other Palace Studio.

שירי המפלצות

The Other Palace Studio

6 בנובמבר 2018

5 כוכבים

רוב רוקיקי אולי לא כותב שירים שמוכר רבות בארץ זו, אבל הוא צריך להיות.  למשך כמה הופעות השבוע, יכולנו לראות ולשמוע מצגת קונצרט מהעבודה האחרונה של האמן האמריקאי הזה: מחזור שירים של 12 כותרים המבוסס על נבלים ידועים ממיתוסים, אגדות וסיפורי אימה, כאשר כל אחד מהם חוקר תקופה, גישה וסגנון מוזיקלי שונים.  זיקוק בוגר של יצירתיות של שנים רבות, וחלקית בהשראת שיתוף הפעולה שלו עם האמן הגרפי דיוויד או'ניל, שתמונותיו ממלאות בכרך מצגת מפואר - הכולל גם את ה-CD של השירים המוזיקליים - אשר הוקרנו גם על קיר הסטודיו לקהל שנמכר למלאי, זהו אחד מהשיורים החדשים החזקים ששמענו מזה שנים, עם כל כך הרבה ליהנות ממנו.

והנאה הינו הייתה.  רוקיקי עבד כאן עם במאי מצוין, ראיין ווטסון, והמפיק הצעיר והמבטיח דניז קוך, שראייתו ומעשיותו שבאמת גרמו לכל העניין לקרות.  יחד, הם הרכיבו צוות מהמם לביצוע השירים החדשים והנהדרים הללו.  רוקיקי עצמו, מבצע מוכשר, ניהל מהפסנתר, בליווי האנסמבל הרוק המצויין שכלל את איימי דייוויס, לירית באופן יפה על כינור, קונור ארנולד וג'ון קדיק, שנתנו גיטרות באיכות אצטדיון, וגארת תומפסון שהניח ביטים מרתקים על כלי ההקשה.

כוכבים עולים של ווסט אנד, טיירון האנטלי וקליאופטרה היגינס הובילו את האנסמבל הפותח, 'Monsterbaby', פתיח גרנג'י, עוצמתי שמגדיר באופן מושלם את הטון המבריק אך האפל, עם הפזמון הדמוי פרנקנשטיין, 'אנחנו יצרנו מפלצת, מותק'.  רוקיקי משתמש במילים בדיוק מרשים ושנינות, ומגדיר את ההשפעות המילוליות שלו עם משמעת וביטחון ראויים לציון: אין הרבה כותבי מילים עליהם ניתן לומר זאת.  בדומה לאוסקר המרשטיין השני לפניו, מה שעלול להיראות מעט פשוט על דפי הספר, כאשר הוא מצוות למוזיקה שלו, פתאום הופך להיות זכור להפליא ונמדד היטב.  יתר על כן, תחושת הקצב שלו היא ללא דפי: כל שיר מספר סיפור שלם, אך דבר לא מתארח מעבר לזמנו.

פרשנותו ל'המומיה' (אחת מהפרנצ'ייזים המצחיקים שרק לא עוזבים) הייתה פרודיה אנימטיבית: 'Unravel' גרם לרוקיקי עצמו לנצל באופן רחב את המשחק המילולי בכותר, שמשבשת מצב רגשי עם הגורלנות של ההחבלות הליניות של הגול הנופלות.  השילוב החכם הזה של הומור ואינטלקט הוא אופייני לתובנתו: אנו נהנים במצבים שלו באותו הזמן שאנו מרגישים סימפטיה לדמויות שלהם.

לא יכול היה להיות ניגוד חזק יותר מאשר 'Say Goodbye' המפחיד, מביצוע הפאטל של מדוזה המופתי של סינייד וול, המשתמשת בסיפור של האישה שמבטה יכול להאביק אנשים לאבן.   וול הולכת ומשתפרת והביצוע הזה היה בהחלט אלוהי: היא מוצאת מגוון של צלילים וכמויות לחקור בשיר, חושפת את המחשבות הפנימיות ביותר ואת התנועות הדראמטיות ביותר, תמיד בצורה אורגנית, מבלי שתיתן לך לחזות לאן היא הולכת הבא.

שונה להפליא היה העולם שהמציט ב'Down and Under', מופע זוגי שובב להנטלי ובראדלי ריצ'ס בן ה-16 בלבד, כזוג טרולים שמזיקים.  ריצ'ס הוא אחד לצפות, כי הוא עמד בעצמו יותר מהבמות שמלאות בשמות מבוססים יותר.  וההמצאתיות ההרמונית המזמינה של רוקיקי תמיד שמרה עליהם בצד שלך, עם הנטלי בטיוב מדהים עם כל גוון משתנה או משמעות עוברת.

אמנדה פלין תפסה את המרכז הבא עם וול בסיפורת גרמנית לשני זומבים, 'Blood and Brains': דואט קרני נוגדנות מבנות, שמערבב רוק'נ'רול בסגנון שנות ה-50 עם עיוור בפיתול משנות ה-60.  בלתי ניתן לעמוד בפניו!  אז ג'ורג' דאמס הצעיר והמוכשר להפלא נפץ אותנו עם הקריינות בהשראת 'המיז', שעברה דרך קטלוג הגב של בון ג'ובי אולי: 'The Plans', מספר לנו את סיפור יצירת היצור של הברון פרנקנשטיין מנקודת המבט של איגור.

ואז קיבלנו מידה מלאה מהיגינס עד שהיא המצחיקה אותנו עם 'Right Through You', תפיסה חכמה נוספת על נושא משומש: הפעם, הרוח.  והיא הגיעה לעבור ממספר מהותי לאט למקטע סיום מרחיב בקצב מהיר ('אין לי שום דבר מלבד זמן'), שהציג באמת את יכולות הרוק המדהימות שלה, פיזית רפוזוטיבית ומרגשת רגשית.

ריצ'ס חזר עם רוק מגניב מהחוף המערבי - משולב עם 'Malcolm in the Middle'?) ב'Reluctantly', סיפורו של דרקון.  ואז דאמס הפך את המטבע הזה כדי לקרר אותנו עד העצם עם 'I'm Sorry' המפחיד שלו, כותר שיכול להיקרא בדרכים מרובות, וידוי של כפיל, עם דאמס ששר בקול 'האנגלי' שלו, המתחיל בליווי גיטרה אקוסטית קלה, ועובר למעודפים מרעשеньים נעורים.

לטאטא את זה הצידה היה המספר השני של פלין, 'Hell Hath No Fury', כמכשפה הישר מסיפור ילדים שכתבה אנג'לה קארטר.  ואז קיבלנו 'Footprints' (שנכתב במשותף עם ג'ו אייקוניס), עם היטי של האנטלי וססקווץ של רוקיקי בדואט במיזוג יוצא דופן של ניק קייב ופאבלים של הלורס. בפזמון הסובב 'שני נפשות אבודות' (מבינים?). בעצבות, תמיד יש חיוך מחצית פנוי ומשחורר על שפתי רוקיקי.

החברה כולה התארגנה מחדש לגמר הגדול והמודולני: 'It's Over/The Return of Monsterbaby' הוא נוסח פוארפשתי ברוח ג'ונתן לארסון, עם אהבה מוספת של פילוסופיה, שסחפה את לבבות הקהל איתה לסיום גדול.  קשה לנחש לאן המופע הזה עשוי להגיע בהמשך: מחזורי שירים כאן תמיד קשה למכור, אפילו עם שמות מוכרים מאחוריהם.  אז, מי יגיד מה יכול להיעשות עם זה הלאה.  נחכה.  ונראה.

למדו עוד על שירי המפלצות