ביקורת: לעבור הלאה, תיאטרון קילן לונדון ✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את המחזה של אנטואנט נוונדו 'Pass Over' שמוצג כעת ב-תיאטרון קילן בלונדון.

פאפה אסיידו וגרשווין יוסטאש ג'וניור. צילום: מארק ברנר Pass Over

תיאטרון קילן

19 בפברואר 2020

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים

יש ייאוש מר בקצה הלב של ההתגלמות המחרידה של אנטואנט נוונדו על חוסר הטעם של חיי המעמד העובד האפרו-אמריקני בדרשה הקודרה בת 70 הדקות על כישלון תנועת זכויות האזרח בארצות הברית. אנו צופים, חסרי אונים, כשהשניים, משה (פאפה אסיידו) וקיץ' (גרשווין יוסטאש, ג׳וניור) מבלים את ימיהם, תקועים בפרצה בקטית, שבה ריטואלים חסרי מטרה מתבצעים, שוב ושוב, בלי שום חבישת מקום הריק של קיומם. הם מעצבנים אחד את השני, הם מושכים הלצות, הקהל צוחק, אבל אין שמחה באירוע הזה, אין חום, ובעיקר - אין תקווה. לוקח זמן עד שהמסר הקודר מגיע לעינויים, אבל היה ברור לי מההתחלה.

פאפה אסיידו. צילום: מארק ברנר

המעצב רוברט ג'ונס סיפק להם סביבה ריאליסטית מספיק להתאכסן בה: פינה רחוב מרופטת ומשמימה. אבל העדר אנשים אחרים בעולמם אמור להיות רמז שאין 'ממשי' בדבריהם או במעשיהם. אמנם הם לעולם לא שותקים מלדבר, אנחנו לא מגלים עליהם הרבה. אני לא חושב שהם אמורים להיות מובנים כדמויות 'ממשיות', אבל הנסיבות שלהן מספיק אמיתיות. זה כמעט כאילו המעמד החברתי שלהם גזל מהם כל אישיות אמיתית. ועדיין, הם מושכים מבקרים. שניים, למעשה, שמשלימים זה את זה. אחד הוא חזרתו המבריקה, פרלין ועליז של שנות ה-20, 'מאסטר' (או 'מיסטר', כפי שנאמר בתכנית), שמופיע כמו דמות מהאגדה, אבודה בריאות, עם מפה משובצת אדומה ולבנה על סל סחורות עבור סבתו, וכובע בסיסבול אדום קטן שעשוי להיות כתוב עליו 'Make America Great Again'; ואז מקבלים את הניגוד המוחלט שלו, הנוכחות השחורה, הדמונית של אוסיפר - שוטר מרושע, חמוש במלואו, עם תשוקה לדיכוי ואכזריות. בהומור, הם מגולמים על ידי אותו שחקן, אלכסנדר אליוט המדויק והמרתק; ובמסלול חסר תחושה, מבקרים אלה מתמזגים למיזוג נורא המוביל למסקנת הדרמה הקטנה והמזועזעת הזו.

גרשווין יוסטאש ג'וניור. צילום: מארק ברנר

לא ששליטה בגורל שוררת עבור רובם. השטויות המתבדחות והאנרגיה המליאה של הביצועים של אסיידו ויוסטאש מסיכות - עבור רוב הקהל, כפי שיכולתי להבין - את האמת החלולה של הגורל שהם לא מסוגלים להתחמק ממנו. הבמאי (והמנהלת האמנותית של תיאטרון זה) אינדו רובסינגאם שומרת על הדיאלוגים קלילים ומגניבים, אבל המגע העדין הזה אף פעם לא שכנע אותי לרגע. יש פשוט יותר מדי ריאליזם חסר חמלה בפרטים הוויזואליים המעטים של התפאורה כדי לשכוח איזה זוועות שמו את הדמויות האלה במקומן, ואיזה חוסר בסיכוי חלופי שומר אותן שם. המשתה השופע שמוגש לקרבנות הרעבים האלה נראה רק כ'ארוחה אחרונה' המוגשת לאלו שנידונו למות. ומבחינת הכתבה החדה בתכנית אנו מזכירים - שוב - לאלימות הארבורית כלפי האפרו-אמריקנים בארץ החירות כביכול.

פאפה אסיידו ואלכסנדר אליוט. צילום: מארק ברנר התאורה של אוליבר פניק והקומפוזיציה והסאונדים של בן ומקס רינהאם, עם מספר תנועות בלטיות של לנר מליאולו, משלימים את הפקת האלגנטית של ההצגה האפלה והדיסמלית הזו במבט על מעמקי השפל המקומיים של השכנה האדירה שלנו מעבר לאוקיינוס. זוהי הישג חזק. במבט קדימה, שלא כך ההצגה ממש עושה, השנה הבאה תהיה תיאטרון קילן תציג הרבה יותר כתיבה חדשה, אך עם רובם מגיע מאזורנו. כמעין הכנה, אולי, להסתכלות תנכית ומפוקחת על עצמנו, המחזה מביא כמה מילים חדות שיכול להיות שנאמרות. נקווה כך, גם אם הדרמה הזו לא מציגה הרבה או כל דבר בעד עידוד. אף שג'יימס בולדווין - דמות אייקונית של תנועת זכויות האזרח בארה"ב - מצוטט בתכנית, לא נותנת נוונדו לאף אחד מהדמויות שלה לחוות שינוי חיובי או מהפכה. הם פשוט נכשלים. כולם. והסיפור שלהם הוא שיר של תבוסה.

הזמנת כרטיסים ל-Pass Over