ביקורת: המופע 'The Croft' בתיאטרון דרבי (סיבוב הופעות בבריטניה) ✭✭✭

גארי סטרינגר מבקר את ההפקה של Original Theatre Company של ההצגה "הקרופט" מאת עלי מיילס בתיאטרון דרבי כחלק מסיבוב הופעות בבריטניה.

לוסי דויל וגוון טיילור. צילום: שרלוט גרהם הקרופט

תיאטרון דרבי ובסיבוב

שלושה כוכבים

לוח הזמנים של סיבוב ההופעות בבריטניה של הקרופט

הופעת הבכורה של הסופרת עלי מיילס, בבימויו של פיליפ פרנקס עבור Original Theatre Company, עוסקת בכמה נושאים כבדים: תמותה, מיניות, דת, אבל והמקום שלנו בתוך העולם הטבעי. מוצגת על פני שלוש תקופות שונות, מעוגנת בבימוי יצירתי של המעצב אדריאן לינפורד, זו היא סיפור רוחות רפאים רודף שמסתווה כדרמה משפחתית. או שאולי זה להפך?

בלתי ודאית אם להתמקד בזוועות הגותיות או להכניס את הצליל עם הסודות והשקרים הטמונים בדרמה משפחתית, התוצאה היא מותחן נועז אך לא מאוזן. זהו יצירה שבוחנת את הדואליות, הטבע מול הטיפוח, מסורת מול המודרנה, רצון חופשי מול הציפיות המוטלות עלינו. הקרופט עצמה, הממוקמת באזור ההיילנדס המבודד, היא מקום כמעט מחוץ לזמן, גם מקום מפלט וגם כלא.

עם הופעות מרשימות של לוסי דויל, קרוליין הארקר וגוון טיילור, ילידת דרבישייר, הכתיבה היא ויטרינה מרשימה לדמויות נשיות חזקות. אניד של טיילור היא הציר במרכז שלושת אזורי הזמן הנפרדים, המשתרעים משנת 1870 ועד ימינו. מחזקת את נושא הדואליות, היא גם מרפאה וגם כופרת, מכשפה ואשת חכמה, בעוד קרוליין הארקר מגלמת בצורה מצוינת שתי נשים שונות מאוד שמתמודדות עם התוצאות של שני מניעים שונים מאוד לעזוב את משפחותיהן.

לוסי דויל וקרוליין הארקר. צילום: שרלוט גרהם

כבילה ולינה, לוסי דויל מציגה כעס ובלבול מרשימים הנובעים מנטישה ובגידה, רגשות שמתרשים על פני המאות המפרידות בין סיפוריהן, ומוסיפים רמז של גלגול נשמות לאלמנטים העל-טבעיים של היצירה. פעולות כל הדמויות הנשיות מאופיינות כתגובה ודחייה של התפקידים המוטלים עליהן על ידי חברה פטריארכלית, האהובות, הנשים והבנות. הקרופט הן כמקום והן כהצגה מאתגרות אותן להעיז ולחקור את האלטרנטיבות.

הפטריארכיה מיוצגת בצורה מרשימה על ידי דרו קיין וסימון רוברטס, המציגים דמויות שאולי אף מרוסנות יותר על הרולים הנוקשים המוטלים עליהם על ידי החברה. הם מאוימים וממורמרים מהמיניות הנשית, הם דוחים את האינטימיות כשהם מנסים להטיל סדר על עולם טבעי שהם רק חושבים שהם כבשו. כפי שאומר בנחישות הסטולוורט של דרו קיין, "המקום הזה לא מתאים לכולם". לא היה צורך להוסיף שאולי אין מנוס אם כן.

דרו קיין ולוסי דויל. צילום: שרלוט גרהם מפחידות בית רדוף – אורות מרצדים, דלתות נטרקות ופנים הנראות חלקית בחלונות – משמשות ביעילות אך נמצאות בתחרות עם דאגות המאה ה-21 כמו בידוד, דחייה וניסיון למצוא תפקיד בעולם שמשתנה במהירות. הדמויות מתמודדות עם בחירה קשה, האם למרוד ולפנים את הנטל הבלתי ניתן ללגיטימציה של ההיסטוריה והציפיות.

ההזמנה הזו של עלי מיילס להצטרף אליה לביקור הזה בנופי ההיילנדס הסקוטיים כאשר ההצגה ממשיכה בסיבוב הופעות בבריטניה היא הזדמנות מעניינת אך לעיתים מאתגרת. למרות שהיא מגיעה מעבר ליכולת ולעיתים מבולבלת, הקהל בתיאטרון דרבי קיבל הופעות מהפנטות שהשאירו להם הרבה מה לחשוב עליו.

מוצגת בתיאטרון דרבי עד 1 בפברואר 2020 כחלק מסיבוב הופעות בבריטניה.