ביקורת: החיים שאני מנהל, תיאטרון פארק לונדון ✭✭✭✭

פול טי דייוויס מבקר את המחזה של ג'יימס קיטל "החיים שאני חי", על השחקן דייוויד טומלינסון שמוצג כעת בתיאטרון פארק, לונדון.

מיילס ג'ופ ב"החיים שאני חי". צילום: פיירס פולי החיים שאני חי.

תיאטרון פארק.

19 מרץ 2019

4 כוכבים

מעובר לתיאטרון וינדהאם בספטמבר 2019

הזמנת כרטיסים

המחזה החדש של ג'יימס קיטל חוקר את חייו של השחקן דייוויד טומלינסון, שמוכר עדיין למיליונים כמר בנקס מהקלאסיקה של דיסני מ-1964 "מרי פופינס". הערות התוכנית מציינות מה משותף בין דייוויד טומלינסון, מר בנקס והמופיע מיילס ג'ופ. זו רשימה ארוכה, ואם נוסיף אליה שקי קסם ותזמון קומדי מעולה, הרשימה תושלם. מה שמאיים להיות ערב מבדר אך קליל מקבל עומק מהטקסט של קיטל וההופעה הנהדרת של ג'ופ. כי, כמו בכל משפחה, יש אמיתות מוסתרות והן נחשפות בכישרון בכתיבה המבנה היטב של המחזה.

מקס ג'ופ ב"החיים שאני חי". צילום: פיירס פולי

על תפאורה יפה בהשראת מגניט מעצב לי ניובי, טומלינסון מדבר אלינו, אולי מגן עדן, אולי מלימבו שכן יכול להיות שזה הלילה בו הוא מת בשנת 2000. מהמקדמה, מיילס ג'ופ מתחבר אל הקהל בהסרת הקיר הרביעי, והמחזה מכיל הכרה מושלמת בכישורים וביכולות של טומלינסון - הוא ידע את מגבלותיו ושיחק את "הליצן השקט" כל כך טוב. ג'ופ תפס אותו בצורה מושלמת, גם מבחינת קול וגם מבחינה פיזית, ובמקומות, המחזה מרגיש כמו להיות בחדר הירוק עם שחקן ישן נחמד שמספר לנו אנקדוטות מהקריירה שלו - ויש הרבה, עם כמה בדיחות קורדנות!

מקס ג'ופ ב"החיים שאני חי". צילום: פיירס פולי

מה שנותן למחזה עומק הוא שהוא עוסק באבות ובנים, במיוחד במערכת היחסים המורכבת של דייוויד עם אביו האנגלי המרוחק מאוד. הגילוי המזעזע הוא שהאב היה צריך להיות מרוחק כי הוא היה פוליגמי, וחי חצי מחייו עם אשה ומשפחה אחרת. הדרך שבה משפחת טומלינסון גילתה היא יוצאת דופן, והמחזה מפיל את הסטואיזם האנגלי "השפה העליונה הקשוחה". וישנה גם מערכת היחסים בין דייוויד לבנו, ויליאם, אולי אחד הילדים הראשונים שאי פעם אובחן עם אוטיזם. רגעים אלו משותפים בצורה יפה, נטולת היסטריה ומלודרמה, ואין פחות כוח מזה.  ג'ופ מתמודד עם שינויי הטונים בצורה מושלמת, והאחריות שטומלינסון הרגיש על היותו חלק מהרבה זיכרונות ילדות, (הוא גם הצטיין עם "מיטה מתנגדת ומטאטאת" ו"החיפושית האוהבת", הסרט הבריטי בעל ההכנסות הגדולות ביותר ב-1969), מועברת ברגש, אי אפשר שלא לחשוב שהוא חייב היה להיות איש נחמד.

אם ההפקה מרגישה מעט "בית ספר ישן" ו"מסורתית", עבורי זהו כוחו. זה היה בעצם מרענן לראות מופע סולו שאינו מלא באנגסט, ומעריץ לא רק שחקן נהדר, אלא אב אוהב, ואהבה עצמה.  הקסם של הסרט גם נחגג, ולכן הוא מספק ערב קסום בחברת מר טומלינסון.

עד 30 מרץ 2019

הזמנת כרטיסים ל"החיים שאני חי" בתיאטרון וינדהאם